צבא,
המקום בו
הרגש מת.
ואתה חי,
במין סרט משוגע,
בין מסדר למסדר,
מאבד את עצמך.
בטרום השינה,
אתה עוד נאחז,
לא להירדם,
לשמור על עצמך.
מתרפק על געגוע,
מושך בחבל הביתה,
מציץ לכביש העולה,
לעולם האחר שמעבר.
ורק בכמה רגעים,
עוד הלב סוער,
נזכר בעבר,
מחייך ושר.
בבוקר רביעי,
בשמש קופחת,
"מסדר דגל",
המפקד צועק.
"לשירת המנון התקווה,
המסדר ידגל את נשקו",
ובחטף,
הלב מזיל דמעה,
על הזכות,
אחרי אלפיים שנה,
להיות חייל בצבא.
ואתה מנסה,
לחזור לקשיחות,
למחוק פתטיות,
לנגב דביקיות,
"לא להיות חלבי".
אבל הרבאק כבר נדלק,
ופתאום,
הריצות, הצעקות,
העונשים והמסדרים,
לא נוראים כל כך--
אנחנו נסבול בחיוך,
בשביל המדינה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
