המילים שלנו הטביעו את נשמותינו במקלטי הטלוויזיה ובכותרות זועקות אימים בעיתון המרופט שאבא היה קורא כמה דקות חטופות לפני צאתו לעבודה. לפני השקט המבעית שנותרנו חופשיים לרגע מדומיין מצעקות או זעקות או אשליות שווא. הפכנו למגיפה צרופה, טרופה, של וירוס דמוי ספינה טקסטואלית הטובעת לקולות התותחים של מורדי הבאונטי והזרועות התמנוניות של הקראקן הלאבקראפטי השואב את הכרתו מסיוטינו הפולחניים, השנויים בשוקת, הסוטרים בתערובת עילגת והו כה פושעת של נברנות באצבעות גרומות בין דפים מצהיבים בספריית המפלט שבנו, אלכסנדריה או איזה מקום נטוש ומכושף שהכרתנו נמלטה אליו כדי להצילנו ממבטי לייזר שדופי טוהר, מרוסקי קילוחי דם ותוכחה על שהעזנו, על שהותרנו להיוותר בחיים. והחשיכה שבחדר האמבטיה מפחידה אותי עד כלות, כמו ילד קטן שמבקש מאחותי הקטנה לשוחח איתי מבעד לעץ הבלתי מגן, כדי שארגיש לפחות במנעד הברות וורבליות את הביטחון המזוייף שאיבדתי עם הדמעות הראשונות שהזלחתי אל הקיום הכפוי והנאלח שנותרתי להיות על מיטת בית החולים. הנפש שלי ביקשה חסד, אך המוח שלי נותר רקוב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
