יש אנשים שהחיים שלהם מתפרקים ויש כאלה שלא. בתוך קבוצת האנשים שכן, יש תמיד את אלה שזה עשה להם משהו, צלקת שיכולה להביא למוות. השמלה הלבנה והאוורירית הזאת הייתה לה בארון. בין כל הקפוצ׳ונים הכבדים, תיבות האיפור הגדושות, וכל דבר בשביל להסתיר. ״לעזאזל אם זה״ היא חשבה ״שהעולם ידפק״. היא לבשה השמלה הזאת, שנצמדה לכל קימור שהיה לה והייתה מדהימה. שיערה השחור היה טבעי סוף סוף, מדהים ופראי כמוה. היו לה פני אלה. בחוץ, הסערה השתוללה. היא יצאה החוצה, כשלגופה רק השמלה הזאת, וטיפסה על הגג. כשהיא הייתה עליו היא התחילה לרקוד כמו שדון יער קסום. אחרי כמה דקות היא הייתה בטוחה בכך. ״אני יכולה לעוף״ מילמלה לעצמה. לאט לאט קולה התגבר והפך לצעקה. היא רקדה על הגג כאילו לא פחדה למות. ברק הכה בשמים, אזהרה ברורה, אבל זה כבר לא היה אכפת. שלולית קטנה גרמה לזה שזאת הייתה הצרחה האחרונה שלה, ושכנפיה, המנצנצות מטיפות קפואות, יהיו לכנפי מלאך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
