כשהכרתי את תום הייתי בת 6, אמא אמרה שאין ברירה ועכשיו הוא אחי
החדש, שהוא לא בא מהחסידה פשוט אמא שלו נעלמה לה.
לא אהבתי את תום בכלל, הוא היה זורק עליי אבנים וצוחק כשאני בוכה, הוא
הלשין עליי לאמא וקרא לי טיפשה.
"תהיי את הבוגרת" אמא אמרה, "הוא רק בן 4 ואת כבר ילדה גדולה."
יום אחד כשחזרתי מהצבא תום אמר שהוא עוזב "אבל אתה רק בן 17" כולם
אמרו ובכו "לאן כבר תלך?"
"אין לי ברירה" השיב, "תורי להיות מרקו ולמצוא את אמא,
כי כמו באגדות גם לי היא שם מחכה".
תום עזב בלי לומר עוד דבר,
לא ידענו מה לעשות,
אבל ידענו שאין ברירה ושזוהי הבחירה שלו.
עברו 3 שנים מאז שראיתי את תום לאחרונה,
והחלטתי שכמו מרקו, לתום יש עוד משפחה.
נסעתי לדרום אמריקה למצוא לי את תום חזרה,
וזה לא שהסכמתי לכך שתום יהיה אחי,
גם לא רציתי שיחזור, פשוט התגעגעתי לשיגרה.
זה היה ביום ה76 למסע,
תום כבר לא נראה לי חשוב כי מצאתי לעצמי אהבה,
אך בכפר נידח בלב פרו ראיתי קבר ללא שום כיתוב,
לצד הקבר היה מונח תיק שמתוכו ביצבץ לו מכתב
"מרקו מצא לו אמא, אך התגעגע למשפחה,
התגעגע ללזרוק אבנים
ולצחוק על אחותו כשהיא בוכה..."
ואת השאר שכחתי כבר מזמן,
וזה כבר לא משנה,
כי אני לצד תום ותום לצידי,
אז מה אם הוא שם למעלה ואני בין החיים,
מרקו הוא מרקו לא משנה איפה הוא נמצא,
ועם כל השנאה אהבת האחים יותר חזקה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
