יבש.
הכל כל כך יבש.
אין טיפת מים. אין טיפת רגש. אין טיפת שמחה. אין טיפת טעם לחיים.
כשהשפתיים סדוקות, והעיניים סדוקות, והלב סדוק, והכל רק מלא בחול מכל כיוון, חול ששורט אותך, מעוור אותך, מכה בך באכזריות, בלי שום מקום לברוח אליו.
כשהשמש מצליפה בך כל פרור חום שקיים בה, מתרכזת רק בך, מנסה לאדות אותך, שלא תתקיים יותר.
כשכל נחש ועקרב מריח את דמך, ומגיע כדי לוודא שתסבול עוד קצת.
כשהנשרים כבר כל כך בטוחים במותך, שעוד מעט הם כבר יפסיקו לחכות מלמעלה, ויתקפו אותך בעצמם.
כשאפילו הזבובים לא מפחדים ממך יותר. והם צודקים. אתה כבר לא יכול לעשות להם כלום.
כשההרים והתהומות מסתדרים מחדש, זזים בכוחות עצמם ומסדרים לך מסלול בלתי אפשרי, בלי חזרה לאחור.
כשכל מקום אליו תגיע הופך תוך רגע לשממה, כשהעצים והמעיינות, יתפוררו לחול הזה, שאין שום דבר חוץ ממנו בעולם.
כשהחיים עושים הכל כדי שתמות.
ברגע הזה, זה הזמן לקום.
------------------------
ככה סיפרו לי. והאמת? זה נכון. אני יודע שממש עוד מעט, ממש עכשיו, אני אמצע את המעיין שכל כך חיפשתי, את המנוחה שכל כך רציתי, את הכח להמשיך.
אבל אני גם יודע, שתוך מקסימום יום מהרגע שאמשיך קדימה, אני אשכח מכל זה, ואשקע שוב בייאוש. אני כבר לא אדע אם באמת יש מים איפשהו, או שהזיתי את הכל. ושוב לא תהיה לי סיבה להמשיך.
אבל אני אמשיך.
אני אמשיך בגלל הידיעה, שפעם ידעתי שיש סיבה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
