כמו בכל יום, גם הבוקר סבתא שלי פקחה את עיניה. אבל הבוקר משהו חסר לה, היא מצמצה בעיניה ואימצה את ראשה, שיזכור.
כן, נזכרה.
הבוקר נעלם מאוזניה קול ציוץ הציפורים האופייני כל כך לפאתיה הדרומיים של קריית מלאכי.
היא הסתכלה מסביבה בחשד ואחר כך רק שאלה בקולה השקט, "מה בעצם קורה כאן".
סבתא שלי ניסתה לקום מהמיטה אבל הגוף, זה לא אבה לה. הרבה צינורות וכבלים היו קשורים לגופה, נכנסים אל עורה, מכאיבים. עכשיו היא השקיטה לשמוע כי במקום ציוץ ציפורים נשמע קול צפצוף מכשירים "ביפ, ביפ, ביפ".
סבתא שלי מיד נזכרה היכן היא שמעה את הרעש הזה בעבר. זה היה כשנפל עליה הסרטן הארור ההוא שהוריד אותה כמעט אל סף התהום. עכשיו היא נזכרה בערגה איך סבא שלי סעד אותה עד שהחלימה לגמרי. ואיך יובל אחרי שנישאו נזכרה, ממש כאילו היה זה מקרה, הוא מת בעצמו ממש מאותו הסרטן.
והנה פתאום כך ללא אזהרה, החלו זולגות הדמעות מעינה של סבתא שלי הזקנה. אז היא ניסתה לנגב עם היד את העין.
אבל היד, היא לא זזה יותר.
אז היא ניסתה לנער את שתי הרגליים, אתם יודעים, רק לבדוק שהן שם.
"איי" פילח כאב חד את גופה. והיא נזכרה שפעם ממש, כשהייתה רק ילדה, כאב לה ככה מרוב הריצה על פסגות של הרים מושלגים ביוון, כשאבא ואמא והיא ברחו מהנאצים, מזמן.
אבל הרעש הזה של ה"ביפ, ביפ, ביפ" לא נתן לה מנוח והזיכרונות כמעט נעלמו ברגע אחד.
"מה בעצם קורה פה?" היא שוב שאלה בקולה השקט.
היא זכרה, רק אתמול עוד אספה ועד בית מכל השכנים, עוברת מדלת אל דלת מתחננת לשווא. היא זכרה שכאב לה הראש, זכרה שנפלה אל אותה הרצפה ששטפה.
"גברת, היה לך דימום במוח" אומר הרופא הגבוה.
"ניתחנו אותך" אמר הנמוך וחייך.
"פייר, לא יודע איך יצאת מזה ככה בסוף" מוסיף הגבוה וגם הוא מחייך בנימוס.
"והיד?" שואלת סבתא שלי בקולה השקט.
"היד לא תזוז, גם הרגל הלכה ככל הנראה" אומר הרופא בפנים חתומות, "אבל זיכרון שלך פיקס גברתי הנכבדת" משלים הנמוך את דבריו וצוחק.
איי. וי. אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
