ילדה קטנה, רזה ושמחה מביטה לה בבד הלבן כשיידיה ופרצופה מלאים צבע.
"סבתא! סבתא! תראי מה ציירתי" היא צועקת לי מחדר העבודה, מחכה למחמאה או מילה טובה.
ילדה בת 6 משחקת עם בן דודה, נותנת לו הוראות כמו בוסית גדולה, "נו לך כבר", "נו קפוץ כבר", "סבתא, רן שוב מציק", עד שהוא צועק שנמאס לו והולך לשתות מיץ.
ילדה בת 8, כבר מתחילה לחפש תשובה, על סבא, על הדובים, על העבר של משפחתה. יושבת מול ציורים ושעות מביטה, מנסה להמציא לי סיפורים על מה מסתתר בכל תמונה.
ילדה בת 12,כבר לא כל כך קטנה, אף אחד לא הכין אותה ללכתי, אף אחד לא נותן לה תשובה.
לקבר לא מתקרבת, מתרחקת ממשפחתה, לא מבינה איך כולם בוכים והיא לא מצליחה.
ילדה לא ילדה, בת 17 כמעט, הפסיקה לשאול, התייאשה מהתשובה.
יושבת כל יום ומביטה במראה, "האם אנחנו דומות או שמא אני שונה?"
וכשאף אחד לא יודע, וכשהמדינה כבר ישנה, היא שוכבת במיטה וחושבת לעצמה על אותו צבע וציור ששמרה עוד לעצמה, על אותם המשחקים שמזמן לא שיחקה, ואת אותה בובה מסבא היא שומרת לעצמה, להרגיש יותר קרוב לאדם שכמעט ולא פגשה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
