החלטתי מה אכתוב. זה מה שהסיפורים של נוף ומומו עוררו אצלי. הן עברו את הכאב שאני עברתי. אני שמחה שסימניה כאן כדי לתמוך בכל אלה שקשה להם לתמוך בעצמם. זה נחמד, לראות עוד יוצאות אוניברסיטה "יצאת מזה בחיים".
.
.
.
.
.
.
את מרגישה את השמש ויודעת שזה הדמיון שלך, אבל את מתעלמת מהעובדה.
את רואה את העשב והשלווה ואת יודעת שזמנה כמעט תם, אך את מתעלמת מהעובדה.
את ניצחת בקרבות ספורים למרות שהם מול עצמך, אבל מתעלמת מהעובדה.
את כל הזמן תוהה למה את צריכה להילחם כך, אך מתעלמת מהעובדה.
את מתכוננת לקרב הבא, מנסה לאתר את האויב, אבל מתעלמת מההשערה.
את רוצה פשוט להיות במקום אחר, אך מתעלמת מהעובדה.
את רואה את החושך שמאחורי השמש, אך בכל זאת עוצמת עיניים.
את מרגישה את השקר שמסתתר בעשב, אך רצה עליו בכל מקרה.
את הובסת בחיים האמתיים, אך המשכת לנצח נגד עצמך.
את כל הזמן בוהה בחושך, תוהה למה הוא מתכוון.
את שוכבת לרגע, נהנית מהשק.
את מאתרת את האויב, ונותנת לו לתקוף.
את כל הזמן בוהה בחושך, נשאבת לתוך הכלום.
את את חושבת שאת רוצה להיות במקום אחר, אבל את תמיד תתגעגעי לפה.
פה
כאן
עכשיו
מחר
היום.
נשק
אגרופים
ניגודים
הגנה
לחימה.
כאב
בדידות
בכי
חושך
כלום.
חיוך
יד
תמיכה
יציבות.
זיכרון
נחמה
תומכת
מילים.
מילים נכתבות ומוצאות את מקומן בשורה, השורה נכתבת ומוצאת את מקומה במשפט. המשפט נכתב ומוצא את מקומו בפסקה. הפסקה נכתבת ומוצאת את מקומה בסיפור. הסיפור נכתב ומוצא את מקומו על הדף. הדף נכתב ונדחס עמוק אל תוך המגירה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
