הרטוריקה של ג.א משתלטת משהו על טיעוני פייגה בעוד נושא מרכזי. הדבר נוגע להשלכה הפרדוקסלית של זיכרון ושיכחה על שאלת מהותו של בית וזהותו של מקומי. את ההכשר המוסמך לחזקת ישראל על הארץ השלמה, ג.א מבסס על זיכרון מיתו-הסטורי, מההבטחה המקראית לאברהם וכיבושי יהושע ועד עליות החלוצים ורכישת הקרקעות. לאישוש תביעת הבעלות מטפחת התנועה את הזיכרון, ואת מאבקה כנגד דורשי הנסיגה היא מנהלת כ”קרב על הזיכרון”.
לעומת זאת, מגמת ש.ע להתנשל מן הארץ השלמה נבנית מן ההתכחשות לזיכרון, ליתר דיוק, מפרוייקט הנחלת השיכחה. לפי פייגה, הזיכרון מקרב עת יש”ע ל’כאן’, והשיכחה מרחיקה את יש”ע ל’שם’. פיתוח הרעיון שבספר מוליך לקביעה שבאמצעות הטיפול בזיכרון מבקש ג.א לעשות את השטחים ל”בית” ול”מולדת”. אלא שכך נקלעת התנועה למילכוד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
