פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 247 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-5 חודשים 121 teller
יש איזה אמת שאני רוצה לכתוב עליה רק אני לא יודע לבטא אותה במילים, אמת שאני יודע שהיא קיימת רק שאני לא מצליח לראות אותה בבירור מול עיניי, לפעמים כל מה שאני צריך זה רק לדעת שהיא שם מחכה לי שאני רק אבוא ואעשה את מה שהיא אומרת לי לעשות, והדבר העצוב זה שלמרות שאני יודע אותה, אני לא תמיד מקשיב לה ופשוט מתעלם ממנה, אבל מבחינתה זה לא משנה בין אם אני רוצה או לא רוצה, היא שם מחכה, קבועה בזמן ולא נעלמת, לא מסתתרת מאף אחד, פשוט שם, אובייקטיבית לחלוטין, יודעת מי ומה היא ואז אני שוכח אותה לגמרי כי המנגינה חייבת להשתנות, הסוף יוצר את ההתחלה.
השמש עמדה בדיוק מעליו ברגע שהוא השתעל, הוא לא השתעל בגלל שהגוף שלו ניסה להוציא איזה גורם זר מקנה הנשימה שלו, לא, הסיבה שהוא השתעל היתה כי הוא ראה את הדבר שעומד מולו, וכל מה שהיה לו בראש זה הקול שאומר לו תעשה משהו, תעשה משהו, אז כשהוא הקשיב לקול הזה, הוא בחר להשתעל בתקווה שזה יגרום לו לעשות משהו אחר, והוא צדק, אותה פעולה גרמה לו לעשות משהו אחר ובעקבות המשהו האחר הזה הוא עשה עוד כמה פעולות והוא מצא את עצמו במקום אחר לגמרי נע בין שינוי לשינוי, הקולות, הוא ידע שהם שם והוא התחיל לשמוע מנגינה במקצב שהוא לא יכל לתאר מקצב שגרם לו להבין שהוא לוחם שנלחם בעצמו, המלחמה בין שני הצדדים, בין להמשיך לנוע לבין השארות במקום, קולות שאומרים לו לא לקחת סיכון ולהשאר איפה שהוא, לא להחליט, לא לזוז ,הסיכון גבוהה מאוד ולא כדאי , הקול השני אמר לו לזוז ולא משנה מה, רק לזוז, שהדבר הכי גרוע שהוא יכול לעשות זה להשאר במקום, שזהו השד שישאב ממנו הכל עד שלא ישאר ממנו דבר, עד שהוא יהפוך להיות חפץ דומם במרחב, זה מה שהקול הזה רוצה ואסור לו לתת לקול הזה לנצח. הוא ידע מי הטוב, ומי הרע שלא יודע שהוא הרע במצב הזה, הוא ידע שאסור לו להשאר במקום, אבל משהו יותר גדול מההבנה היה צריך לגרום לו להחליט לנוע להחליט לקחת החלטה, הוא לא ידע מה אותו דבר הזה, אבל הוא ידע שזה שם ושהוא רק צריך למצוא את זה כשהוא נשאר יושב מסתכל על הקיר ומחכה שמשהו יקרה וידחוף אותו לעשות מעשה ואולי עצם הישיבה הייתה אותו הדבר שלו הוא חיכה הוא חשב לעצמו, ומנגינה אחרת החלה להתנגן מנגינה שגרמה לו להשתנות שוב, הרדיו לא הפסיק לנגן.
בשידור נשמע השדרן דן חובב, לדן חובב היתה בעיה אחת הוא היה אוכל את הציפורניים שלו כשהוא היה מדבר עם אנשים שהוא לא מכיר, תמיד אמרו לו שזאת בעיה שהוא צריך לטפל בה אבל הוא בחר שלא להתעמת עם הבעיה הזאת בכך שהוא בחר להיות שדרן רדיו, הוא ידע שהוא לא יצטרך להתראות עם יותר מידי אנשים בעבודה זו אלא רק לבחור שירים ולדבר לתוך מיקרופון כמה שעות ביום, לא הייתה לו בעיה לעשות את זה הוא חשב לעצמו, וזה מה שהנחה אותו כל החיים אבל החלומות שלו לא הפסיקו, יותר נכון החלום היחיד שלו לא הפסיק, הוא ידע שהוא רצה לפגוש אותה, אך הוא ידע מה יקרה כשהוא יראה אותה והוא ידע מה היא תחשוב עליו ברגע שהיא תראה אותו עושה את זה, קרוב לוודאי שהיא תגעל ממנו,תחשוב שהוא בחור מוזר, מפחיד אולי, הוא התחיל לשמוע את הצעקות של האנשים בתחנה וידע מי הם, הם התווכחו על איזה משחק מאתמול בערב משחק שהזמינו אותו לראות איתם, אך הוא בחר שלא להגיע כי הוא ידע שיהיו שם אנשים שהוא לא מכיר וזה לא התאים לו לתוכנית החיים שלו שהוא פיתח עם השנים להכיר אנשים קבועים, לראות אותם כל יום ולא להתרועע מידי וכך הבעיה שלו תפתר הבעיה שלו לא נפתרה אף פעם וכשהוא שמע את המנגינה שוב הוא הרגיש שהוא נעלם ומשתנה למשהו אחר לגמרי הנה זה קורה שוב.
זה קרה לי כשהתעוררתי בבוקר והמחשבה הקבועה עברה לי בראש, למה אני עושה את מה שאני עושה והתשובה היתה פשוטה כי אין לי משהו אחר לעשות ומה אני בעצם עושה ? אני אגיד לכם, אני קם כל בוקר ב7, מתמתח, מכין קפה הולך לעבודה במה אני עובד ? אני אחראי לאימות נתונים, זה משעמם בדיוק כמו שזה נשמע, למעשה אני לא בטוח מזה אומר בכלל לפעמים אני רק יודע שזה מה שמצאתי את עצמי עושה בשנים האחרונות מאמת נתונים, אנשים מוסרים מידע ואני שואל אותם אם אותו מידע לגביהם עדכני, כן כזה פשוט, ולמה אני עושה את זה? למה לא איזה משהו אחר שיכול להוציא משהו יותר ממני ? שאלה טובה, שאלה טובה מאוד, אולי וויתרתי לעצמי במהלך השנים אולי אני מחכה שמשהו אחר יקרה לי, אולי זה לא אמיתי בכלל ופשוט מישהו החליט שזה מה שאני אעשה ואין מה לעשות לגבי זה, כל מה שאני יודע שזה מה שאני עושה היום, מאמת אותם, אני חייב לאמת אותם לפחות עד שהמנגינה ממשיכה להתנגן, אז אני מודע לזה שאני הופך למשהו אחר, אבל כל עוד המנגינה נשארת אותה מנגינה זה מה שאני עושה , אז התקשרתי לבחורה בשם מריל הנתונים שלה היו שהיא נשואה ויש לה שני ילדים אחד בכיתה א והשני בכיתה ה' כשדיברתי איתה לפני שנה היא הייתה נשואה, כשדיברתי איתה היום גילתי שהיא כבר לא נשואה, היא התאלמנה, מסתבר שזה קרה שבוע אחריי ששאלתי מה המצב המשפחתי שלה, איך שהיא שמעה אותי מהצד השני של הטלפון היא התחילה לצרוח על הטלפון ולהאשים אותי בכל מה שקרה לבעלה המנוח והיא דרשה ממני לקחת אחריות וכששאלתי אותה על מה, היא אמרה לי שאני מוכרח לדאוג לילדים שלה כי בגללי בעלה מת ואין מי שידאג להם, ההסבר שלה היה הגיוני וגם ידעתי שזה עניין של שניות עד שהכל משתנה שוב אז החלטתי להיות האדם יותר טוב ולדאוג לילדים שלה, מריל עזבה אותי ומצאתי את עצמי מסתכל על שני ילדים שאני לא מכיר ושלא קשורים אליי בשום צורה ואז המנגינה השתנתה ונהייתי ילד מהשכונה.
אני עושה ראפ, אתם יודעים חרוזים, מנסה להעביר מסרים. כי זה מה שאני עושה בשכונה ילד נמוך כמוני עם שיניים עקומות מה נשאר לי לעשות חוץ מלעשות ראפ, להוכיח שאני לא חלש, זה הסיפור לרדת על מי שאני יכול לצחוק ממי שחזק כאן בשכונה ניגר, כן זה אני קוראים לי ג'ו המזמר כי אני עושה חרוזים שמתחרזים עם ואומרים כל מיני דברים עד שהמנגינה משתנה ואני ניהיה מפורסם ושחור עדיין שחור, רואה מה שיש לי להגיד ומגלה שהכל בירבורים, אני לא ילד מהשכונה , אני משהו שמשתנה ולא מפסיק להשתנות אני רוצה לחזור אחורה ולהיות הילד הזה אבל עכשיו כשאני מסתכל במראה אני רואה בן אדם שחור עם שיער לבן מסתכל במראה שאומר לעצמו איך הזמן עבר איך המנגינה משתנה ואני נזכר בסופר הזה שלקחתי ממנו את כל הסיפורים שלו שהעתקתי ממנו הכל, ואני טועה מתי אני יהיה הסופר הזה והמנגינה מראה לי שזה הזמן להתעורר, קום.
כל מה שאי פעם כתבתי נמכר במיליוני עותקים, יש שאומרים שאני כישרון הכתיבה הכי גדול של 121 אני חושב על הספרה 121 ומבין שזה המספר הכי יפה שיכול להיות כי הוא גורם לי לשמוע שוב את המנגינה והכל מתערבל, הכל נשאר עדיין, אני עדיין במהלך שינוי, זה עוד לא נגמר, המאה 21 איזו מאה זאת הייתה, אני זוכר אותה אני הייתי בהתחלה שלה ועכשיו שאני בסוף שלה ורואה איך היא נגמרה אני לא יכול שלא לטעות עם עצמי האם טעינו, האם היינו צריכים לבחור בלהרוג כל-כך הרבה בכדי להתמודד עם השינוי שיבוא, המלחמה הזאת שינתה את פני האנושות, האנושות שלי, אני זה האנושות כרגע במצב שבו אני נמצא כשמנגינה הזו עדיין מתנגנת ואסור לי להפסיק ללחוץ כי אני מוצא את עצמי בסוף המאה 121 לבד בעולם חוץ מעוד אחד שרק מסתכל עליי ושואל אותי מתי אני מחליט לקום ואני שואל אותו למה שאני אקום, אני הוא הסופר הכי גדול שהיה אי פעם למעשה אני הסופר היחיד בעולם הזה, אני כל-כך מיוחד בשביל מה לי לחזור להווה אני כרגע בסוף 121 והמעמד שלי כאן כל-כך גבוהה עד שאני יכול להסתכל על כל מה שנעשה ולהגיד מה לא היינו צריכים לעשות ומה כן היינו צריכים לעשות, למה לי ללכת ממקום בו אני יודע כל מה שקורה, והוא אומר לי שככה לא חיים שאי אפשר לדעת את הכל ובמילא שהמנגינה תשתנה אני אמצא את עצמי חושב על הסרטון הזה שראיתי שממנו לקחתי את כל הרעיון הזה לסיפור הזה שאף אחד לא יקרא, אני נותן לו יד ואומר לו שהוא צודק, אני מחליט אבל מבין שלא אני זה שמחליט, ומהנגינה כבר אחרת לגמרי, בוקר טוב הווה, להתראות סוף המאה ה121.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
