כבר הרבה זמן לא פרסמתי פה כלום. חלקית זה בגלל שרוב הדברים שאני מפרסמת פה הם שירים, ובגלל שאני מנסה לאגד כרגע את כל השירים שלי לספר ולאזור אומץ לשלוח את זה להוצאה, הפסקתי לגמרי להעלות שירים וגם מחקתי הרבה מאלה שכבר העליתי. אני לא כל כך בקיאה במידת הגמישות של הוצאות לגבי הימצאות חלק מהשירים באינטרנט, כך שהעדפתי ללכת על בטוח. חלקית זה כי באמת בזמן האחרון, ורק עכשיו אני קולטת את זה, הפסקתי קצת לכתוב.
לא לכתוב לגמרי, כמובן, אבל הפסקתי משום מה לכתוב סיפורים וקטעים ודברים עם, נו, פואנטה. אני מניחה שזו פשוט תקופה כזו. אבל אני עדיין נוהגת לנסח את המחשבות שלי בראש כמו קטעים עם מילים יפות וניסוח גבוה, וכשמדי פעם יוצא לי משהו שאני אוהבת אני מעתיקה את זה לנייר או למחשב הקרוב. בשיעור מתמטיקה היום הרשיתי למחשבותיי לרחף מעט, ונבנתה לי התחלה בראש והנה אני כאן. אני לא בטוחה עדיין איך הקטע הזה ייגמר, או אפילו אם תהיה לו פואנטה, אבל אתם חייבים לתת לי ניסיון.
אם כך - ניסיון #1 יוצא לדרך! ^^
היה הייתה ילדה.
כמובן, כך מתחילים כל הסיפורים. תמיד יש ילדות קטנות והן תמיד התקיימו אי שם, היה היה.
ומה קורה להן, לאותן ילדות קטנות?
כלום. הן מתבגרות. הן הופכות לנערות צעירות, ואז לנשים מבוגרות, ואז לנשים זקנות. ובדיוק כמו שכל מלבן הוא ריבוע אבל לא כל ריבוע הוא מלבן, בכל אישה זקנה יש ילדה קטנה, אבל לא בכל ילדה קטנה יש אישה זקנה.
ויש כאלה שדווקא יש בהן.
ילדות קטנות, שצוחקות כמו ילדות ורצות כמו ילדות ומשחקות כמו ילדות ומדברות כמו ילדות, אבל בלילה, בלילה הן ערות במיטה ומתהפכות מצד לצד ואז תוקפת אותן זקנה, זקנה שמקמטת את פניהן המכווצים כמו מתוך חלום רע, שמקמטת את לבבותיהן החלקים כמו עברו עליהם שנים של סבל בהרף עין, מקמטת את מחשבותיהן הפשוטות ואת עורן הצח והן נאנחות ומסתובבות לצד השני, עיניהן פקוחות, מתקפלות תחת נטל הזמן.
השינה מביאה עמה שכחה מבורכת. רק בעוד שנים, שעבור הרים הן כחלקיק שנייה, תיזכר תודעתן באותם לילות עייפים. אך אז זה כבר לא ישנה.
ובעצם, גם כשהיו קטנות זה לא שינה. הזמן לא היה עוצר בלאו הכי.
היה הייתה ילדה קטנה.
כך מתחילים הסיפורים.
הסיפורים האמתיים, אלה שאתה לא קולט שנגמרו עד שכבר מאוחר מדי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
