פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 236 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-4 חודשים יום הזיכרון 2015 חנוש
21.4.15
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 2015
הערב בשעה 20:00 עם הישמע צפירת הדומייה ייפתחו טקסי יום הזיכרון בכל רחבי הארץ.
מדינת ישראל מרכינה ראש ומתייחדת עם זכר נופליה 23,320 נופלים. 116 חללים נוספו השנה למשפחת השכול, 67 מהם נפלו בצוק איתן.
כל משפחה עם כאבה האישי, משפחות שכולות, אלמנות ויתומים.
במשפחתנו כל יום הוא יום הזיכרון.
בכל שנה אני כותבת על נפילתו של אחי. השנה הכאב עצום, הפעם אני כותבת על אחי ואבי היקרים.
אח יקר, 34 שנים היית בלי אבא. לצערי הרב, המוות לא פסח עלינו. אבא נפטר בבוקר ערב ראש השנה. באותו יום, הבאנו את אבא למנוחת עולמים. בערב ראש השנה קיבלת את אבא, ואילו אנו התייתמנו מאבא.
כשקיבלנו את הבשורה המרה שנהרגת היו לי המון שאלות שלא מצאתי עליהן מענה. לאחר מותו של אבינו הרבתי לחשוב ולמצוא תשובות לשאלותיי הרבות. חיפשתי תשובות בכל דרך אפשרית, אך לא מצאתי דבר. נסתרות הן דרכי האל לעולם לא נבין ולא ונדע.
איני יודעת כיצד אשרוד את יום הזיכרון השנה. השנה הרבה יותר קשה לי, יותר כואב לי, אני מרגישה את המועקה והעצב מחלחלים לתוכי. כולי תפילה שאוכל לעמוד איתנה מול קברך, ולא אמעד או אשבר. גם לאחיותיי ולאמא קשה מאוד. השנה אין את אבא שיעודד אותנו, יתמוך, ידאג ויעמוד לצידנו, השנה אין לנו על מי להישען. אני לא יודעת כיצד אעמוד בכל הטקסים, אני מרגישה את חוסר הסבלנות שלי לנאומים שחוזרים על עצמם כל שנה, השירים, את קינת דוד שביטא את יגונו וצערו במותם של שאול ובנו יהונתן "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל:", אל מלא רחמים, קדיש, ולסיום התקווה ומטחי כבוד שמפילים את ליבי. עם השנים, למדתי את סדר הטקסים בעל פה. בכל שנה אני מסתכלת על החלקה בה אתה קבור, וליד כל קבר אני רואה משפחה מורחבת וחברים. צובט לי בלב שאף אחד לא זוכר אותך. כבר 35 שנים שאנו עומדים מול קברך ללא משפחה משני צידי ההורים, בלי חברייך – רק אנחנו לבד.
אח ואבא יקרים, אתם כל כך חסרים. אין לי מילים לתאר עד כמה חסרונכם בולט, והחלל הולך וגדל ככל שהשנים חולפות, הכאב נעשה קשה יותר. בשבתות ובחגים הכיסאות שלכם ריקים, שני הגברים שהיו בבית – אינם. נשארנו אני, שתי אחיותיי ואמא שתהיה בריאה. לא קלה היא דרכינו בלעדיכם, זאת לא אותה המשפחה שהיינו. בית הורינו עצוב, שומם ושקט. מי היה מאמין שכך יהיה, בחלומות הרעים שלי לא הייתי מאמינה שנעבור את מסכת היסורים הזאת.
אח שלי, היינו שלוש בנות ובן (אתה) והורינו, משפחה קטנה, צנועה ומאושרת. כילדים מעולם לא רבנו, תמיד עזרנו אחד לשני, אהבה ושמחה שררה בינינו. הורינו גידלו וחינכו אותנו על אהבת המדינה, כיבוד אב ואם, עזרה לזולת, ואהבת לרעך כמוך. כך חונכנו, וכך גדלנו. הורינו עבדו קשה כדי לגדל אותנו ולא החסירו מאיתנו מאומה, הערכנו את הורינו, ולכן אהבה ושמחה שררה בביתנו. בכל יום כשאני נוסעת לבקר את אמא, מתנגן בראשי שירו של יהורם גאון "בית אבי". השיר הזה מעביר בי צמרמורת, ואינו משאיר את עיני יבשות. מיום פטירתו של אבא, אני נזכרת בשנותינו היפות כמשפחה מאושרת ושמחה בחלקה. אני כל כך מתגעגעת לימים ולשנים האלה, במה חטאנו שזה מגיע לנו???
35 שנים חלפו מיום שנהרגת. מאז, אני חיה בפחדים. במהלך השנים, כל דבר הפחיד אותי, אפילו דברים שהם חסרי משמעות. לאחר מותו של אבא, הפחדים שלי התעצמו והתגברו. ישנם ימים שאני מרגישה שגופי בוגד בי, ולמרות הכל אני מנסה לשדר אורח חיים נורמלי ורגיל של בית ועבודה, יש לי משפחה שזקוקה לי. ברור לי שכל הסובבים אותי בבית ובעבודה, לא אוהבים להיות במחיצת אנשים עצובים, ולכן אני משדרת במקומות אלה חיים שגרתיים (לפחות משתדלת). כשאני רוצה להתפרק אני מעדיפה להיות לבד עם עצמי, וזה קורה לי הרבה מאוד.
בביתי תלויות תמונות שלכם, גם בבית הורינו. כל יום אני רואה אתכם מול עיני, כל יום אני מדברת אתכם, מעדכנת אתכם, מספרת לכם, ומבקשת שתשמרו על כולנו. על משכבי בלילות אני מדברת אתכם כאילו אתם מאזינים לי (מי יודע אולי אתם שומעים אותי?). בחצי השנה האחרונה, מאז פטירתו של אבא, אני עוברת טלטלות וארועים לא סימפטיים, אני יודעת שמישהו שומר עלי מלמעלה, מישהו הולך תמיד איתי. אני מאמינה שאתה ואבא שומרים עלי, ושניכם הולכים איתי. אני מרגישה אתכם, אחרת הדברים לא היו מסתיימים בטוב.
ישנם ימים ללא מרגוע, ואיני מוצאת בהם נחמה. אילו רק היה אפשר וניתן, הייתי מבקשת לראות אתכם, הייתי מחבקת ומנשקת אתכם, ואומרת לכם את מה שלא אמרתי לכם בחייכם. כמה אני אוהבת אתכם, הייתי מוכנה לתת הכל בשבילכם ולמענכם, אפילו אבר מאברי גופי. היום, אני מכה על חטא שלא אמרתי שאני אוהבת אתכם, למרות שהרגשתם את אהבתי אליכם. מי שקורא את דברי אני אומרת אל תחמיצו את אהבתכם - אין לדעת מה יהיה מחר.
אחי, מחר כשאגיע להר הרצל, אעמוד מול קברך, וזאת תהיה הפעם הראשונה שאספר לך כיצד אבא קיבל והתמודד עם נפילתך. לאחר השבעה, עליך אבא חדל לעבוד, והחליט לא לצאת יותר מפתח הבית. כאשר שוחחתי איתו על החלטתו הקשה, אבא אמר שהוא מרגיש אשם במותך, מאחר ואישר לך להקדים את הגיוס. למרות שהסברתי לאבא, שהוא אדם מאמין, צלול וחכם, שאת הכתוב ביום היוולדו של האדם, אין אפשרות לשנות. אך אבא סירב לשמוע והחליט שהוא הולך בדרך בה בחר. מאז, חלפו 34 שנים בהם אבא לא יצא מביתו אלא רק למטרות רפואיות, לא הלך לאירועים משפחתיים, לטיולים, הופעות או כל דבר משמח אחר. אבא היה שבור, עצוב וכואב. עם השנים, הוא הפנים את כל כאבו פנימה ולא הראה לנו דבר. אף אחד לא האמין שכך הדבר, רק מי שהכיר את אבא, ידע עד כמה אבא סבל בעונש שהכריז על עצמו עד יום מותו. כל כך קשה לי לכתוב את הדברים האלה, ועם זאת אני מרגישה שאני משחררת מעט מהמועקה שצבורה בתוכי. אני כותבת וכואבת, כשהדמעות זולגות מעיני ומטשטשות את ראייתי.
תגיד לי איך אפשר לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות....
אני אחות שכולה, ויתומה מאב. מחיר כבד, שישאר חרוט בליבי עד סוף ימי.
אח ואבא יקרים, ביום שאפסיק להיזכר בכם ולבכות עליכם, זה יהיה היום האחרון בחיי.
חנה זמיר
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
