זהי היה יום חם, האוויר בהק באור חום-צהבהב, כאילו מקבל את גוונו של השרב הכבד. הוא סחב שק של אבנים, השק היה מונח על כתפו ושתי ידיו של הבחור אחזו בחבל אשר היה קשור לקצהו. אגלי זעה, טפטפו מפניו אל עבר אדמת ההר השוממת. ההר, התנשא אל על, והוא התרכז בצעדיו שלו, אינו מרים את פניו מעלה. צעד, אנקה וחוזר חלילה. ראיתיו מזיז את כתפו, אולי ניסה הוא לשחרר את המתח אשר הצטבר מסחיבת השק. רציתי לעזור לו, אך שקי היה כבד לא פחות ודרכי ארוכה. אגלי הזעה, החלו ליפול מפניו כמו ענן הממטיר גשם על פני האדמה. אני, פסעתי לצדו ואף אחד מאתנו אינו הוציא מילה, שמרנו את כוחנו למסע המתמשך. לא הייתה שם שום דרך ברורה, ההר היה שומם, הנוף היחידי אשר ניגלה לעיניי היה אבק, אבנים, ובחור אשר סוחב שק כבד. ככל שהתקדמנו, ההר נהיה תלול יותר והבחור שלצדי החל להתקשות. לפעמים שמעתיו מקלל. מקלל את השמש ואת השק ואת ההר, לפעמים אפילו אותי. ניסיתי לא לחשוב, מכיוון שאפילו פעולה זאת, דרשה ממני מאמץ. התקדמתי בקצב נחוש, רגל לאחר רגל, צעד ועוד צעד. שנינו ידענו שאין לנו באמת זמן להפסקה. פעם אחת, חשבתי שהוא עומד ליפול, רגלו נותרה תלויה באוויר כמנסה להשלים את הצעד וכל גופו נטה אחורה, תפסתי אותו במהירות , מאזן אותו על רגליו. גבי כאב, תפיסתו, יחדיו עם מעמסתי גבו מחיר כבד מגבי. כאשר חשבתי שאיני יכול לסבול את החום עוד, היום התחלף ללילה. קור מקפיא עצמות, גופנו רעד, מנסה להתמודד עם צינת הליל. ידעתי ששנינו לא נוכל להמשיך כך זמן רב. בשלב מסוים שרירי פעמו בתיאום מעורר השתאות, כל גופי פעם בסימפוניה עגומה. לקראת אמצע הלילה, ראיתי שהוא מתחיל לדדות, ובידי לא נשאר דבר בכדי לעזור לו. הוא דידה במעלה ההר, עורג להגיע לפסגה, נאנק בכל צעד. רחמי החלו להיכמר באמת כשראיתיו בוכה, אך השק, השק נשאר וכך גם ההר. השק לבסוף הפגיש את הבחור שלצדי עם אדמת ההר הקרה, פניו פגעו ברצפה והוא אינו קם עוד. ראיתי את עתידי לפני, אך התקווה עודנה בערה בי. המשכתי ללכת, משאיר את הבחור ושקו מאחור. הלילה התחלף ליום ולרגע, בירכתי את השמש הקופחת. המשכתי לטפס מעלה, עורג גם אני להגיע לפסגה, וכשהרגשתי שכוחי מתקרב לקצהו , עזבתי את השק וירדתי חזרה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה