פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1181 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-6 חודשים פרק מספר - "לצאת מהארון" גוטי
יציאה מהארון
להורים של ג'ון היו ארבעה בתים. האחד בבודה, בודפשט הונגריה. השני איפה שהוא בספרד. השלישי בשכונת קווינס פארק בלונדון ואילו הרביעי או הרביעית, זוהי דירה מפוארת ברובע "מיידה וייל" היוקרתי, ממש לא רחוק ממרבל ארץ ומבניין הסקוטלנד יארד.
לעומת שלושת הבתים הראשונים שהם בתים ממש, בעלי מספר קומות, הייתה הדירה- חד קומתית וחמודה בבניינים הלבנים המפורסמים של מיידה וייל. שם איש אינו מכיר את שכנו ואפילו כלבי השכנים אינם מרחרחים זה עם זה. דירה ברחוב רחב ושקט שנושק לוונציה הקטנה כלומר לנחל החמוד שחולף לו בלב השכונה.
הדירה הייתה גדולה לתפארת ומחולקת על פי צרכי בעלי הבית, כלומר – הריו של ג'ון, סטפאן ומגדה רייטר שהיו זוג אנשים באמצע שנות חייהם שחיו אמנם ביחד אך באותה עת החזיקו כל אחד מהם בן או בת זוג נוספת ואולי אף היחידה. בני הזוג שהיו מהגרים הונגרים שברחו בתקופת המהפכה של שנת 56 ללונדון, התעשרו מעבודה קשה, ורכשו בעמל רב את הבתים ואת הדירה.
הייתה זו דירה מרווחת ועצומת ממדים בעיני, עיני נערה כבת 21 שבאה לא מכבר מדירונת ירושלמית של שיכון העובדים. ארבעה חדרים ומטבח שנמצא בדיוק בטבורה של הדירה ואליו מחוברת מרפסת חמודה ששימשה כממלכתה הבלתי מעורערת של חתולת הבית השמנה, מיצי.
ממש מול הכניסה לדירה היה "חדר האורחים", חדר ששימש רוב הזמן כמחסן של הדירה, עמוס רהיטים ישנים וחפצים שונים וכאשר היה מגיע אורח ללון היו מפנים את החדר לכבודו. בהמשך הוביל מסדרון צר לחדר של ג'ון, חדר יפה ומרווח בעל חלונות אנגליים עצומים מחופים בווילונות בצבע זהב וכחול כבדים. בחדר מיטה זוגית די צרה מה שניקרה בימינו מיטה וחצי, ארון גדול ועוד ספת ישיבה צרה וכל אלה מונחים היו על פני שטיח מקיר לקיר כחול בגוון נייבי ובעל שערות ארוכות ורכות. חדר זה הפך לחדר של ג'ון ושלי למשך כשנה וחצי בה שהיתי במחיצת המשפחה החביבה מבודפשט. מעל מיטתנו נחה לה במסגרת פשוטה תמונת המדונה עם התינוק והיא זו ששמרה עלינו לאורך כל התקופה מפגעי הטבע והאדם. המטבח העצום עם דלתות העץ הלבן שימש את בני הבית נאמנה ומגדה הייתה עסוקה כמעט תמיד, כאשר נהגה לפקוד את הדירה, בבישול של מאכלים מדייארים טעימים להפליא ותמיד ברוחב לב אין סופי הגישה לכל מי שנמצא בבית לטעום וליהנות.
המסדרון הצר והחורקני הוביל מהמטבח אל החדר הגדול, חדרם של סטפאן ומגדה. היה זה הטרקלין -חדר עצום ממדים רצפתו מחופה בשטיח מקיר לקיר בצבע חום בהיר, ווילונות חומים וכבדים כמובן, מיטה זוגית עצומה וכהה עמדה בטבורו ועדיין נותר די מקום לשולחן סלוני וכורסאות מפנקות וכבדות בסגנון לואי הארבע עשרה.
מגדה הייתה בעלת מזג צועני קולני ושמח למרות שהחזיקה במאהב ושמו פאול , גבר גדל גוף יהודי הונגרי, נהגה לרדוף אחרי בעלה סטפאן ולחבקו בחום תוך צחקוקים רמים וככל שהיא רדפה אחריו כך תמיד הוא הגיב בניסיונות נואשים להרחיקה ממנו. הוא, היה מאוהב בכריסטינה, אישה קטנה ושדופה בעלת שיער שחור ישר בתספורת קרה, אותה מעולם לא ראיתי אלא רק בתמונות. הוא היה איש אפור רזה וקטן, לבוש בצורה אפורה וקטנה. כלומר – מכנסי גברדין חומים, חולצה מחויטת כהה ומעל תמיד סודר חום או ג'קט לבד חום כהה. איש שקט, אפרורי ומדוכא שתמיד היה עסוק בניקיון הטרקלין או בקריאת ספר, ספון על אחת הכורסאות. תחביבו העיקרי היה איסוף דברי אמנות ואכן על קירות הטרקלין היו תלויות מספר לא קטן של יצירות אמנות שלא היו מביישות גם ארמונות אירופיים. תמונות של דיוקנאות שונים ונופים שקטים ורחבים וכולם בצבעים כהים ודהים כיאה לתמונות עתיקות ויקרות.
הטרקלין, שימש כחדרם של ההורים של ג'ון. מול חדרם הייתה האמבטיה המרכזית של הבית, גדולה, לבנה ומרווחת. נקייה מאוד ולה ריח קמפור ונרות ריחניים שהושמו באופן קבוע על אדן החלון ועל שפת האמבטיה.
בסוף המסדרון היה החדר של "הדייר". באותה תקופה גר שם מיסטר נעוואז, ערבי סורי שעבד בלונדון, השד יודע היכן, והשאיר את כל בני משפחתו בסוריה. חדרו היה למעשה מן סוויטה מרווחת עם חדר אמבטיה צמוד. מיסטר נעוואז היה ערבי נחמד ובעיקר נהג בדיסקרטיות היאה למי שעובד מי יודע היכן. ואני כישראלית צעירה מעולם לא החלפתי אתו מילה מעבר לגוד מורנינג או גוד אוונינג מיסטר נעוואז.
כך חיינו לנו בנחת ביחד: מיסטר נעוואז, מגדה, סטפאן, ג'וני ואני וכמובן החתולה האפורה והשמינה מיצי.
לא עבר זמן רב וללונדון הגיעו ההורים שלי. מכאן מתחילה תקופה שונה ומשונה עבורי.
היכן יגורו ההורים של הכלה המיועדת? מגדה נהגה להציגני בפני כל חבריה כ- "הפיאנסה של ג'וני".
הורי תקעו יתד בחדר האורחים שבדירתם המפוארת של הזוג רייטר. ומיותר לציין כי הם הגיעו עם כל חבילותיהם כולל שום, בצלים וביצים קשות, צידה לימים קשים ורעב כבד שאולי ירד על לונדון מתי שהוא.
חיינו של ג'וני ושלי הפכו לארורים מרגע לרגע. כי הזוג רייטר חוץ מנקישות קלות על הדלת שלנו על מנת להכניס לזוג הצעיר סיר אוכל טעים לא הפריעו אף פעם. ואנו נהגנו להתכרבל לנו וליהנות מזוגיות מושלמת ללא הפרעות מיוחדות. מרגע שהורי הגיעו הופרדנו ג'וני ואני והוא באופן זמני עבר לדור עם הוריו על הספה הקטנה שבטרקלין, כי הרי ממילא אף פעם הם לא ישנו ביחד או שהוא היה אצל כריסטינה או שהיא בילתה אצל פאול.
ואני קיבלתי באופן זמני את החדר תחת שמירתה של המדונה ביחד עם מיצי, ובא לציון גואל.
ההורים שלי נהגו לרוץ ולשוטט להם בלונדון כתיירים לכל דבר וחדר האורחים הפך מעונם הקבוע בהחלט. וככל שעבר הזמן ריח השום , הבצל והביצה הפך חזק יותר ומבוסס היטב בקירות החדר. והיה ברור לכולם ששטח משוחרר לא במהירה יוחזר.
באחד הבקרים, הורי יצאו לשוטט כהרגלם ברחבי לונדון והפעם לבטח ביקרו באיזה מוזיאון או ארמון.
אנחנו, ג'ון ואני, שתקופת ההתנזרות האחד מהשנייה רק גרמה לנו לכיסופים בלתי נסבלים. קפצנו על האתנחתה מעינם הצופייה של הורי וחיש קל התכרבלנו לנו בשמחה ובששון בחדרינו של מיצי ושלי. כיאה למצבים מעין אלה נעלתי את הדלת ושנינו נהנינו לנו האחד מחום גופו של השני. לא חלף זמן רב.
לפתע נשמעו נקישות איתנות ונחושות על הדלת.
"שירה, שירה, פתחי את הדלת!" נשמע קולה של אמי.
"למה הדלת נעולה, פתחי, פתחי, מה קורה כאן?" נשמע קולה שוב והפעם לווה גם בקולות רקע של אבי.
מה עושים? מה עושים? שנינו התבלבלנו מאוד וג'ון שהיה תמיד בעל תושייה ללא חת, תפס את בגדיו שהיו מתגוללים על הרצפה ונכנס לארון במהירות רבה ובתנועות של ברדלס חרישיות וזהירות. סגרתי אחריו חרישית את דלתות הארון ומיהרתי להתלבש בבגד שינה והתחלתי לחשוב כיצד אסביר את הסומק הרב שעלה על פני.
"שירה, השתגעת? מה קרה לך פתחי, פתחי כבר! מה קורה כאן?" נשמע קולה הנואש של אמי ודפיקות רמות זעזעו את הדלת שכמעט חישבה להתנפץ לרסיסים.
נגשתי לדלת ופתחתי אותה לכדי חריץ צר ובקול מתנצל שאלתי "מה השעה?"
"למה לא פתחת?" קראה אמי בקול צרחני.
אבא נעלם לחדר האורחים והחל לפרוק איזו חבילה שאחז בידו. לדעתי, הוא כבר הבין שמשהו בוודאי התרחש כאן וכהרגלו ככזה שנמנע מעימותים עשה "ויברח" לפני ההתלקחות.
ליבי הלם בחוזקה ועשה בי רושם כאילו עוד רגע היה בוודאי מתפרץ החוצה. מה יהיה, חשבתי, אם אימא תפתח את הארון. היא לא פתחה את הארון כי היא מעולם לא פתחה דלתות של ארונות חוץ מלהחביא בננות מפני רעבונם של הילדים . כי ממילא היא מעולם לא כיבסה בוודאי שלא קיפלה כביסה וברור כשמש שמעולם לא סידרה כביסה בארונות. כך שארון מבחינתה, היה ריהוט או תפאורה בלבד, עובדה זו הצילה אותנו ממבוכה גדולה באותו רגע.
היא הביטה סביב בטרוף הדעת וירתה: "למה את לא פותחת אהה?"
"מה את מחביאה"?
אני, שפני כמעט הסגירוני רק מלמלתי בקול רועד שאני מרגישה מעט לא טוב ולכן היה לי קשה מאוד להתעורר וזו גם הסיבה שפני לוהטות והוספתי שבוודאי אני קודחת מחום.
אמי הביטה בי בזלזול וחשדנות וחזרה בצעדים כבדים לחדר האורחים, חדרם של הורי.
לאחר מספר דקות והסחת דעתם של אימא ואבא, נפתחה דלת הכניסה לדירה וג'ון סמוק פנים עם חולצה חצי מכופתרת נכנס לדירה ובקול חזק קרה "הלו טו יו מיסטר אנד מיסיס גורן" והמשיך בדברי ברכות וחנופות היאות לאדם שניצל ממוות בטוח.
לאחר זמן סיפר לי ג'ון כיצד לאחר שהורי ואני נבלענו בחדרם, הוא יצא בשקט מן הארון, ניצל איזה רגע שהורי לא שמו לב, וחמק ויצא את דלת הכניסה שניצבה ממש מול חדרם של הורי. במדרגות הוא השלים להתקין את תלבושתו ואז ניכנס הביתה בקול תרועה , גילה ודיצה.
לימים, עשרות שנים מאותו אירוע, באחת השיחות שהיו לי עם אימא, אותן שיחות המתמשכות למקום מגוריה בניו-יורק היא שואלת אותי:
"תגידי, את וג'ון, היה ליחסים ביניכם אופי - מיני?"
"נראה לך?" אני עונה בנחישות, ורק כך אני מבינה כי היציאה של ג'וני מהארון הייתה באמת מושלמת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-6 חודשים תודה רבה, לקח לי נצח וכן בעזרתו של ניר החלטתי לפרסם חלקיק מפרק. תגובתך שמחה אותי מאוד!! גוטי (ל"ת)
-
לפני 10 שנים ו-6 חודשים ממש, ממש נחמד.. :) (ל"ת)
-
