פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 223 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-7 חודשים פעם בשנה teller
אני צריך לחזור לעיר הזאת בפעם בשנה. יש משהו שהבטחתי לעשות וזה לא שאני עושה את זה כל שנה אני לא רוצה להוציא את עצמי פה צדיק גדול. השנה הזאת מצאתי את עצמי כן חוזר בחזרה, וכמובן הזיכרונות חוזרים בכניסה הראשית. מה שמצחיק שכל פעם שאני נכנס אני מצפה שמישהו ישים לב לזה, שמישהו יבוא ויגיד לי משהו, אולי שמישהו יבוא ויגיד לי כמה הייתי חסר, אבל זה אף פעם לא קורה, אני אף פעם לא רואה פנים שאני מזהה ואף אחד מהם לא מזהה אותי וזה בסדר, אני מעדיף את זה ככה. אני חושב.
אין לי שום קשר לעיר הזאת חוץ מהסיבה שבגללה אני בא לכאן. אין לי כאן משפחה, אין לי כאן חברים ולומר את האמת זה נכון גם לכל מקום אחר, הדבר היחיד שיש בעיר הזאת זה כל מיני זיכרונות שהתערבבו להם אחד בתוך השני ונהיו מן בלילה או רסק של תמונות שמביאות רגשות לגוף איתם וזה כל פעם לא עושה לי טוב, מזכיר לי תקופה שבה הייתי חלש ואני נכנס לפאניקה כי אני לא בטוח שזה שונה מהיום. אני חוזר להיות הילד הזה ואני רק רוצה לעוף ממנה הכי וכמה מהר שאני יכול, לעשות את מה שאני צריך לעשות לכמה דקות, לעמוד שם, ולצאת ממנה ולהרגיש כאילו הביקור בה היה מן חלום הזוי שלא באמת קרה ואחריי יום אני שוכח מזה לגמרי כמו בכל פעם שאני מבקר בה.
זה לא שהחיים שלי עכשיו דבש, ההפך. אני לא איזה סיפור הצלחה מהדד, "האחד שהצליח" ממש לא. אף פעם לא היו ממני צפיות להיות איזה מישהו או איזה אחד ש"הסתדר בחיים" ידעו מי אני עוד הרבה לפניי לצערי, אני מאלה שבספר המחזור היו כותבים עליהם איזה משפט "שקט ונחמד לכל אחד, חוץ מהמורות איתן הוא לא ממש מסתדר" מן משפט מטופש בסגנון הזה.
כשאני חוזר לפה זה גורם לי לסכם דברים, להשוות, להגיד לעצמי כן זה מה שעשית עם החיים שלך, העיר הזאת מכריחה את מי שהייתי להסתובב עם מי שאני היום, ואני יודע מה הוא מרגיש כלפיי לא אכזבה, לא כעס, אלא רק פליאה "באמת זה מה שנהיה ממך בסוף, זה הכל ??!" ולפעמים אני עונה לעצמי בכעס שכן, שזה מה יש, ולפעמים אני מתחיל לצרוח באוטו ומאשים את העובדה שהכול קרה לי בגללו, שהוא לא היה שם ואם אולי הוא היה שם, הכול היה אחרת בשבילי.
וזה מה שאני הכי שונא בעיר הזאת, החרטות האלה, הנבירה הזאת בתוך עצמי, אני לא רוצה את זה אבל זה כמו שאני אגיד שאני לא רוצה לנשום או שאני לא רוצה לאכול, זה פעולה שמגיעה מבלי שאני בכלל יכול לשלוט עליה, זה שם ולך תעשה עם זה משהו, אבל אני יודע שכל הסיכומים האלה ייעלמו ברגע שאני אצא ממנה, כי אני משאיר את הילד הזה שם ושוכח ממנו שוב והוא נשאר שם מחכה לי לפעם הבאה.
אני מגיע לשם והמקום נשאר תמיד אותו דבר, שליו ושקט, פעם לא הייתה הרכבת, אבל חוץ מזה הכול אותו דבר. אני אוהב את השקט, ותמיד שאני מגיע לכאן השמיים כל-כך יפים ואני חושב שזהו באמת המקום הכי שקט בעיר הזאת עם כמה שהיא גדולה ואימתנית במקום הזה הכול נהפך לדומם קבוע ושקט ואולי זה הדבר היחידי החיובי שאני מוצא במקום הזה.
אני רואה עשרות אנשים מתאספים ומדברים ביניהם, זה קורה לפעמים בבית עלמין, אבל עוד מעט לא יהיו פה יותר הלוויות כי הוא מלא עד אפס מקום, והיום קוברים פה רק את אלה שנשמר להם מקום, גם כאן הנדלן עלה פלאים למתים.
אני ניגש לתיבה של הכיפות ומוציא ממנה כיפה מקרטון שחור מסתכל עליה לכמה שניות ומניח אותה על הראש המקריח שלי, לוקח סידור, והולך אל הקבר שלו.
עד לפני שנה הייתי מגיע לפה עם אימא שלי אבל השנה היא כבר מבוגרת מידי בשביל זה, היא לא הולכת הרבה, והיא תמיד כל-כך בוכה שהיא כאן, אז הבטחתי לה שאני אנקה את המצבה כמו שהיא תמיד עושה. אני תמיד שוכח את המספר והיא יודעת את זה אז היא הכריחה אותי לרשום אותו, אני מוציא את הפתק מהכיס 23 א'.
הכול כל-כך שקט חוץ מהקולות של הלוויה שנמצאת בצד השני אבל מרוב ששקט שומעים הכול. אני נעמד מול המצבה ומסתכל עליה. לא אומר כלום רק מסתכל עליה. פותח את הסידור ועושה מה שהבטחתי לדוד שלי שאני אעשה. אחריי שאני מסיים להקריא את הקדיש, כלום לא קורה, ואני מצפה שכן יקרה, שמשהו בי יתפוצץ כבר אבל כלום לא קורה אז אני פשוט מתחיל לדבר.
"מה אתה עושה היום, אתה רואה אותי ? אתה יודע מי אני ? אתה מכיר אותי ? אתה יודע אם אני כאן או לא ? אתה יודע אם טוב לי ? אכפת לך ? שום דבר לא קל כמו שהיה, הכל נהיה כל-כך קשה וכבד, השנים עוברות, אני בא לכאן, אבל שום דבר לא משתנה פה וזה מה שכואב לי, זה שורף אותי מבפנים אבא, הכל נשאר אותו דבר כאן והכל משתנה מהר מאוד שם, הכול נהיה כל-כך מהיר בחוץ ורק המקום הזה קפוא בזמן, כל-כך שליו פה אבא ואני מקנא בך שאתה נמצא במקום כל-כך שקט, אתה כאן תמיד, אתה לא מחויב לכלום, אתה הלכת כל-כך מוקדם , שום דבר לא משתנה בשבילך כאן אף פעם ואתה לא צריך להשתנות כי זה המקום הזה אתה חלק ממנו, זה הבית שלך, ואבא אני מנסה אני באמת מנסה... "
אני מתחיל לפרוץ בבכי ובכלל לא מצליח לסיים את מה שרציתי להגיד ואני אפילו לא יודע מה רציתי להגיד כמו שקורה לי לפעמים. אני מסתכל לצדדים ואז למעלה לשמיים ואומר לעצמי כמה הם יפים. אני לוקח דלי מפלסטיק כחול שהיה ליד הברז, ממלא אותו במים ועובר על כל האותיות השחורות "מלאך שהלך בטרם עת- בן ל... אבא ל... ואח ל... ת.נ.צ.ב.ה" ומתחיל לשפשף אותן בדיוק כמו שאימא שלי הייתה עושה אם היא הייתה כאן. אני מרים אליה לה צלצול ושואל אותה איך היא מרגישה, היא שואלת אותי אם אני בסדר אם בכיתי ואז אני שומע אותה מתחילה לבכות ואומר לה ... , אני אומר לה שאני בסדר ועשיתי את מה שהיא ביקשה ממני.
אני יוצא מן העיר הזאת והכל נשכח שוב, הדמעות התייבשו, ואני חוזר חזרה והכל שוב כל-כך מהיר והכל שוב משתנה והכל כל-כך מהיר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
