צרחתי עלייך שאת לא מבינה
כאילו את פלסטיק, כאילו את יצור חסר בינה
ואולי, אם היה כך, הייתי מתחשב
כי לעיניי פלסטיק אין רגשות, והברק תמיד מצויר
פלסטיק נשאר, בין שנים לתקופות בחיים.
תמיד צעיר ותמיד יודע להחזיר אותנו אחורה.
ואם את פלסטיק, אני מתכת ואש, אתיך אותך
אתיך את התמימות, כי חייבים להתקדם
אתיך פנים, איברים, אתיך את כל התאים
אחבר אותך לדבר אחר, בוגר יותר
אני כבר לא ילד, אז גם את לא, ככה זה עובד
מפרק מעצמי בשבילך, אתן לך את עצמי
את תהיי עור וגידים ופלסטיק, ותהיי שלי
וגם אם אצרח שאת לא מבינה, תהיי חתומה.
אתגבר לבד, את תשבי בצד, נסתכל ושנינו ריקים
את מסיבותייך, אני מרוב חוויות בחיים
היה ניסיון של עץ, והיה של איברים אחרים
אבל עכשיו זוהי תקופת הפלסטיק
לנצח נעורים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
