קמתי מתוך אגם הזיכרון שלך,
אליו את בוכה את כל מה שכואב.
וחזרתי לעצמי,
הסודות שכתובים בדמעות, יצרו אותי בשבילך.
אני כאן כי את לא שקטה, אני כאן כמו כנפיים
קחי אותי, נעוף ותחייכי אל השמש
באתי מחלומות ומחשבות,
שב ומתהלך בחזיונות
מתוך דמיון אל מציאות, ובחזרה
אלך בין עולמות בשבילך,
תמיד איתך תמיד איתי.
נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים
יהלומים משוגעים בשמיים,
בסולם יטפסו דרומה
רחוקים מכדי לדבר עם המציאות
בדרך לא דרך, הצלפות חשמל בתודעה
מתענים מקיום שאלתי בעולם של תשובות ברורות.
תאים מושחרים דוממים בשירת הציפורים
מילים לא יתארו דבר, העשן חוזה את העתיד
מחלת העולם האמיתי, רגליים נבלעות בקרקע
ובראש אפשר לעוף, אפשר לגעת בסודות
תחושות שלא יסולאו בפז, פורחות בצבעי הקשת
מטפסים דרומה משפיות אל רחבת האומנות
יוצרים בחסד ומאבדים צלם אנוש
ספקות ישירו דיכאון
בוסתן המחשבות נובל ביללות לשמש
חצויים בדעתם, חצויים בתודעתם
יהלומים משוגעים בשמיים
סדק יפתח דרכם
ויבלעו בתוכו
כמובן-כמחווה לפינק פלויד והשיר שיין און..
נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים
שמישהו יקרא לטכנאי,
יש לי בעיות עם החיבור למציאות.
שמישהו יוציא אותי מהתקע
ויחזיר,
יכבה וידליק אותי
יפעיל מחדש.
בשר ודם חיישנים,
המעגל נסגר בדמעות
רגשות אי אפשר למזער לאפס ואחד.
הדמיון דולף אל תוך המציאות
אני מציג טעויות במסכים של העיניים,
חלונות קופצים בתודעה, פרסומות .
אני מאט את הקצב ומרצד
וירוסים אוכלים לי את הלב,
השתבש לי המוח.
שמישהו יקרא לטכנאי,
אין לי אפשרות להזין נתונים
שמישהו יפרמט אותי,
אני גווע, אני גווע.
נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים
לקחתי כדורים בצבעי הקשת נגד כל מה שמחוץ לגוף וגם נגד מה שבפנים, כי המלחמה הקיומית מתחילה באלרגיות ובצינון הפשוט. חמוש בכל מיני הבנות בלתי רלוונטיות אני נלחם בהיגיון שאומר לי שאבק הוא הפרס היחידי האמיתי אליו זוכה אדם להגיע. לבשתי את הצחוק הכי מתגלגל שלי ונסעתי למרגלות ההר, וגיליתי את האבנים השבורות נחות להן באין מפריע. החלקתי בלוע הר הגעש שבמקום להתפרץ עליי הראה אמפתיה, ואני מרוב בהלה נכוויתי כשפציתי את פי. כבד לשון וכבד משקל מכל המסקנות החדשות שלי נגררתי ברחבי החופים כדי להבין מדוע הגלים לא נשארים על החוף. רוח נשבה עליה כשהתאקלמתי לגובה המים בשונית והרחקתי לכת בין אלמוגים שתהו מדוע בן אדם הולך בתוך המים שלהם וגירשו אותי החוצה. לקחתי שוב כדורים ויצאתי להילחם בחוסר השוויון, גרתי ברחובות פריז ובכיתי בשקט ליד האנדרטה של ג'ים. הצמחתי זקן בין לילה וטיאטתי את הדרך בה אני הולך ממש כמו הג'ינים בהודו, לא שאפתי אף חרק כשכיסיתי את פי והייתי לקדוש במשך חודשיים עד שבאה אליי הארציות ונתנה לי סטירה באגו. פעם שאפתי להגיע רחוק, ושאפתי כדי להגיע רחוק עד שהבנתי שבכלל לא יצאתי מהבית ולא קמתי מהכיסא, לא לקחתי כדורים.
נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים
יסמין תמיד התעלתה באצבעותיה הרכות על מקלדת הרחמים, כתבה על מוות ושמחה גדולה באותו המשפט, באותה הנשימה. תמיד ידעה להתעמק בנשמתה ובמחשבותיה הסימולטניות תיארה עולמות שנראו כעדיפים על שלנו, על כל אות גזרה גזירה להתחבר גם בעל כורחה לאות אחרת, בכדי שיחד ירכיבו מילים שישלחו יד לנגב כל דמעה שתיווצר.
עלי התה נקלו על המחבת כשיסמין קלתה מחשבות בכבשן שבמוח, פעם כתבה על אהבה גדולה כל כך עד שמילותיה נמלטו מהדף, אהבה כזו איש לא ימצא, בורחת מתיאורים ונשארת מושלמת. אבל תמיד הייתה לבד, נזירה של המילה הכתובה, וכל חוויותיה בתוליות וראשוניות, הדמיון פורה כל כך שתמיד ימצא דרך אחרת להגיד דברים שנשמעים לנו מוכרים, ואני, הייתי מכור.
הקומקום שרק בעצלתיים שריקת בלוז לקראת ערב, הזכיר ליסמין שהגיע זמן לנשום אדים. אז הדליקה סיגריה מחושמלת והתענגה על הארומה שבחדר, הניחוח העלה באף געגוע לזמנים של תמונות מטושטשות יותר, ולדיונות של חול שנמשכות מעבר למה שהעין יכולה לראות.
ובאותם רגעים שקטים, היא שקעה, ממש כמו העלים שבכוס, לאט נחתה על קרקעית הכוס והפכה לאדמה. עצמה את עיניה ונתנה להווייתה לצייר בחופשיות על העפעפיים, תמיד חיכתה בסבלנות והתרגשות סמויה למחצה, וגם לאחר שסיימה לצייר, יסמין הייתה נותנת לצבע להתייבש ולהבנה שלה לחלחל עד לקצות האצבעות.
את אותם ציורים, הייתה תולה אותם על קירות מוחה, משוטטת ברחבי הכרתה, מתבוננת בכל ציור בהתפעלות. כמו במוזיאון, הייתה מהלכת ומתרשמת מכל יצירה שראתה וספגה ממנה את מה שהיה נחוץ לה לדעת. היא והווייתה היו משוחחים אל תוך כל לילה בו התמלאה רצון ללמידה עצמית.
היינו יוצאים לטייל שלובי נשימה, ומבטה תמיד התמוגג ממציאות שלא תואמת את הציורים שבראשה. כאילו חייה היו מעין פרס ניחומים שהוצע לה, והיא קיבלה אותו בענווה אך תמיד שמרה חסד לעולם האמיתי שלה, שקיים בלעדיי, רק שלה.
בערב שקט כשהשמיים דיממו אל ים, יסמין נעלמה, וכשחיפשתי ולא נמצא דבר, חמק לי החיוך מהשפתיים. התהלכתי בשבלונה עצובה ברחוב, מחכה למילה כתובה, למילה טובה, מחכה להתעלות. נפלתי לתוך עצמי וצרחתי כאסיר בכלוב החזה שלי, לא הצלחתי להתמסר לגעגוע כזה שאין לו גבול.
חזרתי שפוף ועטור דמעות אל המיטה ועליה היה מכתב לבן וריחני, החזקתי אותו והריח שנידף ממנו נכנס הכי עמוק שאפשר, לכל תא בגוף. שרוי בכיסופים פתחתי את המכתב ובו היא כתבה במילים כל כך עדינות ושקטות על התערוכות שבראשה, ועל התנגשות עולמה בעולם שלנו. כמעט ששמעתי את קולה מדבר אליי ברוך מתוך המכתב כשהיא כותבת שלא תחזור משקיעת העלים האחרונה, ושעליי לתת לה להישטף ממני עם הזמן.
נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים
עברתי דרך כור היתוך שמאחד תודעה,
והתמסרתי לאמת גלקטית.
מסרים של יש מאין הדהדו באוזניי
ועברתי את הלימבו בהסכמתה של קארמה
אנשים נראים לי שטן
אנשים נראים לי מלאך
הילות וקלשונים דבקים בכם, ואתם אני.
עילוי הישות מעל לבוץ הקיומי
כשהבלתי נראה מושך בחבלי העולם
התודעה עפה ושירתה כהיפנוזת צלילים
אני נשאר לרקוד עם השמיים
פורש את ידיי לחבק את העולם
מדמיין את עצמי חי ומת ופורח
מדמיין את עצמי אוויר ונוזל
בתודעה הקולקטיבית צללתי
והרגשתי את כל החי והצומח
הייתי אחד עם כולם
הייתי ועודני
נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים
יושב מול השמש, לבד
רק אני והיא, להביט בראי
היא עגולה ואני לא סימטרי.
ברצינות משתדל להתמוגג,
כשהיא מקרינה לי מחשבות.
להסתכל עליה ולהישרף בשקט
כשהיא מהלכת בשמיים,
ומסתכלת עליי מכל הכיוונים.
הבזקים של אור,
משחקים של לבן עם שחור
וכמיהה גדולה להמשיך איתה
לאן שתלך, היכן שתאיר, אני שם
כי זה אני והיא, שמש וירח
נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים
אנחנו מרצים ומרוצים במרוץ החיים,
מאכלים את עצמו ומאחלים לעתיד טוב יותר,
חיות אדם חיים וצבועים מצביעים בבחירות.
רצינות בעדינות על מוסר של עבדות
כולנו שואגים חירות.
חורטים על המתים שלנו צוואות רצון חופשי
שבכלל שועבדו במסגרת התשלומים לבנק.
הכול מסודר ומבריק, אף פעם לא מספיק לנו כל מה שיש,
הלך האיש לטקס הנפת הפטיש והכרעת הדין,
מי ידע שלגזור מוות הוא דבר כל כך מזמין.
עצלנים על העצים נראים מצועצעים משעמום של קיום
בואו נחמוס ונרמוס ונהרוס בשם הדבר שאין לו הוכחה
בואו נשתטח על הקבר עלום השם ונבקש ברכה
בואו נשחק בלעלות לשמיים אמר הקברניט המחולק לשניים
מצד אחד איש מחודד ומצד שני איש גמלוני
לכולנו צדדים וכולנו מתחדדים לעת מצוקה.
מניפסט האבק הלבן והטיפות המרות בעת מועקה
כולנו מכורים למשחקי כוח, לכולנו מישהו פעם שיחק עם המוח
נקראה קריאה וכולם נעמדים, תור לדואר זה שלב בחיים
הנכים עומדים במים ומשחקים בלהיות אנשים רגילים
כאבי רפאים, ילדים מחופשים לרופאים, אבל תמיד מפחדים
הכול כאן לא באמת הוגן, ומי הוא המין האנושי שיתלונן
יצרנו מערבולות אז למה שנופתע כאשר נטבע, הדיוטות.
נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים
בחיים ללא מטרה, החץ מאבד הכרה
בדרך ללא כיוון, הגשש מחוסר עבודה
בעולם של אבנים, מספריים גזרו גזרה
הנייר ניצח והפך לערך עליון.
בשוטטות חסרת הגיון המצפן איבד את הכוח
בחייהם של העיוורים, אין תמרורים
בעולם של מחבואים, ספרו עד עשר
והבלתי נראה התעלה והיה למלך.
למוזיקה אין משמעות אל מול חירש
כמו זוג נעליים לאיש שאיבד את רגליו
בעולם של טיפשים החכם התווכח
הפסיד וראה עד כמה טיפש הוא באמת
בשיט ללא מפרשים, הקפטן אבוד
בגלישה ללא רוח, מפרשים פורשים
בעולם של חיים מעל למים הצוללת צוחקת
ממשיכה בשלה, מנועים קדימה.
סיבובים במקום ואוזניים צורחות לעצור
מתכופפים עד שנופלים קדימה
בעולם שמתיימר להיות נורמלי, המשוגע מנצח
נורמה היא רעיון שנועד לכלוא את הנפש
כתר לראש כולכם, משוגעים של אלוהים!
נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים
