פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 202 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-7 חודשים אויב teller
הקרב היה צריך להיות מוכרע, זה מה שנדרש ממני לסיים את הקרב ולהמשיך אל הקרב בא וכך הדבר מיום ליום התגלגל, קרב ועוד קרב עד אשר לא זכרתי שזה בכלל לא אמור להיות ככה, שלא כל הזמן צריך להלחם, הידיעה של שלווה, של מנוחה, העובדה שאין אויב הייתה נראית לי כלא קיימת, זה הרגיש לי לא אפשרי. כן הייתה תקופה שהיה בי איזה קול שאמר שיום אחד זה לא יהיה ככה, יום אחד לא יהיה שום אויב להלחם בו ואז צריך לחזור לשגרה, והמחשבה הזאת על השגרה, מה עושים בה, מה אני עושה בה, גרמה לי להתגרד אבל הקול הזה מזמן נדם.
זאת הייתה השגרה שלי והיה בי משהו שלא רצה שזה יסתיים, כל-כך התרגלתי לעוד קרב ועוד קרב עד שלא חשבתי שיש משהו אחר, בכל מקרה הגיע היום והקרבות התחילו לשנות את אופייהם , זה לא קרה ביום אחד, בהתחלה הקרבות התחילו להיות קצת פחות קשים, קצת פחות אויבים, לא משהו שיכולת להגדיר רק הרגשה שהכל הולך ונהיה קצת יותר קל, פחות ופחות מתנגדים, וזה הלך ופחת, עד כדי שמצאתי עצמי מסתובב לבדי בגזרה מחפש אותם ופשוט לא מוצא אף אחד, חיכיתי לרגע שהם יעשו טעות ואז זה קרה, אויב, ראיתי אותו והוא ראה אותי והכל הרגיש לי נכון שוב.
אני זוכר שהסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי ואז שנינו הסתכלנו על הכל מסביב חיפשנו את כל השאר אבל הם כבר עזבו, נשארנו רק אני והוא ואז להפתעתי במקום לרוץ לעברי ולהילחם בי ראיתי אותו מרים את החולצה ומנופף, זה היה הדגל לבן שלו, רק לאחר כמה דקות הבנתי את זה, ואז הוא סימן לי לבוא אליו ואני נשארתי עם הרובה מכוון אליו ואז שמתי לב שהרובה שלי בכלל מלא בחלודה וגם אם הייתי ממש רוצה לירות בו, באוייב שמולי, הרובה לא היה יורה, הוא גם לא היה טעון, כל מה שהיה שם בשדה הוא הרצון שלי להשאר ולהלחם במישהו, במשהו, באיזה דבר שרוצה לרעתי ובאופק היה רק הוא, האחרון שחיכה ולא הפסיק לסמן לי לבוא אליו. וזה מה שעשיתי אבל כפי שציינתי לא הפסקתי לכוון אליו את הרובה החלוד, אמרתי לעצמי שככה הוא לא ינסה לעשות כלום כי הוא יודע שאני יכול לירות בו, הוא לא יכול לדעת אם אני יכול לירות או לא, אני גם יכול פשוט להכות אותו עם הנשק עצמו להכות אותו עד זוב דם ואז נלחצתי מהמחשבה, שהוא אולי האויב האחרון שלי, שאחריי זה לא נשאר לי עם מי להלחם ואז אמרתי לעצמי שתמיד יהיו אויביים הם פשוט מסתתרים להם בין השיחים, בתוך המערות, בהסוואה, הם תמיד בהסווואה, הם שם רק שאני לא יכול לראות אותם, והם יבואו בדיוק שאני לא מוכן, לכן החלטתי שאני לעולם לא יפסיק לכוון את הרובה כי הם לעולם לא יפסיקו גם. ניגשתי אל האויב הכנוע הייתי קרוב אליו עד שיכולתי לשמוע אותו מדבר, דבר שלא קרה לי מעולם עם כל אויבי, הוא התחיל לדבר.
"אתה יודע איפה כולם, יש לך מושג ?" הוא שאל אותי אני אמרתי לו שאני חושב שכולם כבר הלכו ורק אני נשארתי . "אז זה אומר שאתה לא צריך להרוג אותי, אף אחד לא רוצה להלחם, הכל נגמר ? " הוא שאל אותי, אני אמרתי לו ששום דבר לא נגמר ואם הוא חשב שאני מתכוון לא להרוג אותו רק בגלל שהוא נכנע הוא טועה, אמרתי לו שאני לא סומך עליו. "אני עשיתי את זה רק בשבילך, אני יכולתי גם פשוט לברוח ולא היה לך עם מי להלחם כאן. עשיתי את זה בשבילך." הוא אמר לי , כמובן שכל הזמן כיוונתי אליו את הרובה. "אתה לא מבין שזה נגמר? אתה יכול לחזור חזרה לחיות חיים רגילים, אף אחד לא צריך למות כאן, לא היום, לא מחר, לא אף פעם. זהו זה נגמר." אני לא האמנתי לו, הייתי בטוח שמישהו אורב לי, שהוא רק הפיתיון ואז שאלתי אותו איפה הם "אני אומר לך נשארתי כאן רק בשבילך, אני ראיתי אותך מסתובב כאן לבד, ואני כמו השאר כבר ארזתי את החפצים והתכוונתי ללכת, אבל אז ריחמתי עליך שאף אחד לא אמר לך שאתה חופשי, התקופה הזאת נגמרה. תראה את הרובה שלך, מה הוא יכול לעשות, תפסיק לכוון אותו אליי, שום דבר לא ייצא ממנו אם תלחץ על ההדק, אתה לא רוצה לחיות?" אני הסתכלתי לכמה שניות אל מעבר לאופק, ואמרתי לו שוב שיגיד לי איפה כל השאר אבל הוא לא ענה. "חשבתי שאני יכול לעזור לך אבל מסתבר שאני לא יכול." הוא אמר לי ושם את החולצה עליו בחזרה, הסתובב והתחיל ללכת לכיוון הנגדי, אני צעקתי אליו שאני אירה בו אם הוא יעשה עוד צעד נוסף, והוא לא הגיב לזה הוא רק המשיך לצעוד ואז לחצתי על ההדק אבל כלום לא קרה, אני רציתי ללכת אחריו אבל ידעתי שאסור לי לעזוב את הגזרה וראיתי אותו נעלם לאט לאט.
השקט היום הוא מה שמפחיד אותי יותר מהכל, הוא יכול לגרום לי לשכוח שהם מתכוונים לבוא בדיוק שאני לא מוכן, אז אני כאן בתוך העמדה לא יושן ולא ער רק מחכה שהם יבואו, הם חייבים לבוא .
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
