הרגתי את קוסמת הרגש. עכשיו יש עוד עניין אחד לסדר.
האמפוזה שניסתה להרוג אותנו, ובצירוף מקרים מדהים זו שהייתי מאוהב בה, עדיין הייתה שרועה על הרצפה. היית יכול לומר שהיא מתה, אבל זה כל העניין עם אל-מתים. הם מתים גם כשהם נראים חיים לגמרי.
הלכתי בזהירות אל האמפוזה הפצועה והרמתי אותה טלקינטית גבוה באוויר כך שידיה היו פרושות, רגליה מוצמדות, זנבה כרוך סביב הרגליים וכנפיה מכסות את גופה כמו מעיל. ואז הטלתי כישוף ריפוי.
אניגמה התעוררה, ניסתה לזוז, ופניה נמלאו פחד כשהבינה שהיא קשורה. "למה עשית את זה?" היא שאלה בתימהון. "חשבתי שאתה בחור מעשי. מישהו כמוך לא היה מרפא אויבת שלו". זיהיתי נימה של לעג.
"כי אני אוהב אותך".
"מישהו כמוך... מסוגל לאהוב. יצורים חיים תמיד הפליאו אותי".
"אבל יש יותר מכך", אמרתי. "רצית להרוג את טריניטי... קיבלת". החוויתי על הגופה שעל הרצפה. "אני מבין למה, ואני גם מבין למה רצית להרוג את אלאליה. אבל למה רצית להרוג אותי? כי אני עוזר לה? אם היית פועלת פחות בפזיזות, היית יודעת שאני רוצה להרוג אותה בדיוק כמוך, ושאני רק מעמיד פנים שאני ידיד שלה! הנה הסיבה שריפאתי אותך: אני רוצה שתעזרי לי. אנחנו יכולים להגיד שנפלה טעות, שטריניטי ניסתה להרוג אותי ואז הצלת אותי. אז הנה מה שהולך לקרות עכשיו: אני אשחרר אותך, ותוכלי לבחור אם להצטרף אלינו או להילחם בי - ולמות, שוב. אז מה את בוחרת?"
"אני אצטרף אליך", אמרה אניגמה בחוסר רצון.
שחררתי אותה.
"נהדר", אמרתי. "אבל רק כדי לוודא שאת באמת לצדי, תצטרכי לתת לי לסרוק את התודעה שלך".
אניגמה פתחה את תודעתה בפני בחוסר רצון, ואני עשיתי בדיוק מה שכל אמן מוח במצבי היה עושה: השתלטתי לחלוטין על המוח שלה...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
