בית היתומים העירוני בדאסק היה פעם אחוזה של אציל עשיר, שהחליט להפוך אותו לבית יתומים. זה היה לפני זמן רב מאוד, וכעת ניכרה ההזנחה והעוני בבית שהיה פעם גדול ומפואר. שער ברזל הגן על בית היתומים מפולשים - לא אתגר לאגרופים הערפדיים של נפריאן. נכנסנו פנימה (למרבה המזל הייתה המבואה גדולה דיה שמארוס יוכל לשהות בה בנוחות).
ברגע שנכנסנו, ראינו את ההשפעה של קסמיה של טריניטי על המקום. כל מיני דברים ריחפו במבואה ללא כל היגיון או סדר, נברשת תקרה אחת הסתחררה במהירות כשילד תלוי עליה, וסביב הרצפה התרוצצה כלבה עם ראש נערה. אישה זקנה רדפה אחריה, ולמרבה הזוועה גילינו שמהמותניים ומטה יש לה גוף של עכביש גדול. ברגע שאשת העכביש ראתה אותנו, היא הפסיקה לרדוף אחרי הכלבה ואמרה: "מי אתם? מה אתם עושים פה? איך עברתם את השערים?!"
"אנחנו מחפשים את טריניטי", אמרה אלאליה קצרות.
"טריניטי!" צעקה האישה. "הלוואי שתיחנק הבחורה הזאת!! היא עשתה לנו את כל... את כל זה! היא רק אמרה דברים והם קרו! עכבישה זקנה ומצומקת... אני בת 20 בכלל!"
"טוב, אז זה יום המזל שלך", אמר סלייסר. "שכרו אותנו כדי שנהרוג אותה!"
"לא! אני לא ארשה שתפגעו בחניכה שלי!"
"רגע... לא אמרת לפני שנייה שאת רוצה שהיא תיחנק?" שאלתי.
"אמרתי את זה בכעס! לא באמת התכוונתי! כשהצטרפתי לפה המנהל הקודם אמר שטריניטי נערה מצוינת, נערה מקסימה... לא היה לי מושג שהיא עושה דברים כאלה... לא. אני לא ארשה שתהרגו אותה".
"טוב, אז לא תהיה לנו בררה", אמר מארוס ופלש למוח שלה. הוא חילץ משם את כל הידע הדרוש: המנהלת ראתה את טריניטי לאחרונה כשהיא הלכה לחנות התבלינים הקרובה. לאחר מכן, אני ואלאליה עקפנו את קסמי הדמיון והחזרנו את הדברים לצורתם המקורית. ואז הלכנו.
בסופו של דבר, הגענו לחנות התבלינים. למרות שכך הכריז השלט, היא הייתה מלאה בממתקים. כל דבר בחנות היה עשוי מממתקים. בפינה עמד איש ג'ינג'ר בגודל אנושי שנראה מפוחד, ושניים נוספים עמדו באמצע כשהם מניפים חרבות מסוכריית-מקל-הליכה לעבר נקודה ריקה.
"אנחנו לא שכירי החרב הראשונים שאניגמה שלחה, אני מניח" אמר נפריאן. "מה נעשה עכשיו?"
"אני יודע! בואו נאכל את הממתקים!" אמר סלייסר. אז אכלנו את הממתקים. מארוס, שהיה צריך להישאר בחוץ כי הוא גדול מדי להיכנס לחנות, פשוט אכל את הקירות, התקרה והרצפה...
ואז ראיתי במקום אליו הניפו אנשי הג'ינג'ר את חרבותיהם, דלת שחורה, חלקה, עשויה קסם טהור. טריניטי מן הסתם יצרה אותה - ואת החדר אליו היא מובילה - כדי לברוח משכירי החרב.
נכנסנו לתוכה. היה שם חדר כדורי, גדול, שחור, עשוי קסם מחושל. רק אור גופה של אלאליה וראיית הלילה שלנו (ויתר החושים המיוחדים שלנו) האירה מה שהיה שם. וזה לא היה הרבה: נערה אחת, ששערה לבן זוהר כפלטינה ועיניה סגולות נוצצות כאחלמה.
טריניטי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
