פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 255 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-7 חודשים עולמות א.ש
כחול, כחול. אסור לי לדרוך על האדום. הלבנים האדומות היו בכל מקום. עשיתי ככל שביכולתי כדי להתחמק מהם. מה שהתגלה כמשימה לא פשוטה כלל וכלל, במיוחד באזורים המרוצפים כמעט כליל בלבנים אדומות. אמא ואבא שוחחו לידי והרעש הפריע לי להתרכז. אני עוד אדרוך על לבנה אדומה בגללם.
"ש..ק..ט" סיננתי מבעד לשיניים קפוצות, טיפות ספורות של רוק ניתזו על חזי. לפעמים, הרגשתי כאילו אני היחידי, שאכפת לו, הם לא מבינים שאני עושה את זה גם בשבילם?
אסור לי, בשום פנים ואופן, לדרוך על הלבנים האדומות. המחשבה על כך בלבד, העבירה צמרמורת בגופי.
אמא ואבא השתתקו לרגע, אבל כעבור כמה שניות הבנתי שאמא מנסה לומר לי משהו והיד הגדולה של אבא נחה על כתפי. ניערתי אותה במהירות, שלא תוציא אותי מאיזון. ידעתי איך אני נראה מהצד, בחור גדול, בשנות העשרים לחייו, שמקפץ, מלבנה, ללבנה. ידעתי מה אחרים חושבים עלי, שמעתי את הלחשושים מסביב. לפעמים, הייתי מביא לזה להסיח את דעתי. אבל עמוק בפנים, ידעתי שהדברים שאני מתעסק בהם, חשובים הרבה יותר. תיארתי לעצמי שאני נשמע מוזר, אף פעם לא התרכזתי מספיק כדי להקשיב לקול שיוצא לי מהפה, היה לי כל כך הרבה דברים אחרים להתעסק בהם. אבל לפעמים, כשהייתי מסתכל על האנשים סביבי, ראיתי את הבעות הפליאה והבלבול למשמע הדברים שאני אומר. בסופו של דבר, זה עניין נורא פשוט, מה חשוב יותר, להתנהג ולדבר כמו שצריך או לא לדרוך על הלבנים האדומות?
בשבילי, זאת הייתה שאלה פשוטה של סדר עדיפויות
ניסיתי לדבר עם דרור בקול רגוע.
"מתוק שלי, אנחנו ממהרים" לפעמים אני תוהה אם הוא שומע אותי בכלל.
הריר נזל לו מהקצוות של הפה ופגע בעדינות במדרכה. דרור כבר בן עשרים ושלוש, למרות שמבחינה פיזית הוא נראה מבוגר יותר. הוא התנשא לגובה של מטר שמונים ושבע והיה בעל כתפיים רחבות, הפנים שלו היו חסרי פרופורציה כליל. אוזניים גדולות, אף רחב, ופה שנמתח לכיוונים הלא נכונים. זה הילד שלי ואני אוהבת אותו. אבל לפעמים אני מרשה לעצמי לחלום, על ילד שיקרא לי אמא, על ילד שיביא לי חיבוק לפני השינה. אני וגדי הסתכלנו על דרור מקפץ לו בין לבנה ללבנה. אני זוכרת תקופות שהיינו מתביישים. הולכים עם דרור ברחובות צדדיים, מתפללים שלא נצטרך לפגוש איזה מכר, או ימים שבהם לא היינו יוצאים כלל. עכשיו, כבר לא התביישתי, להפך, הבאתי לעצמי ליהנות מהיום הנעים הזה. חייכתי לגדי בחיבה והוא חייך אלי בחזרה. לקחתי נשימה עמוקה ואחזתי בכתפיו של דרור, עוצרת אותו במקום. הוא נעמד במקומו, שני רגליו שעונות אחת על השניה על גבי לבנת רחוב בודדה. מבטו פנה אלי. הרגשתי שאני מעירה אותו מתוך חלום, שלרגע העולמות שלנו נפגשים.
"א..מ..א", הוא אמר וחיוך גדול התפשט על פניו. רציתי לחבק אותו, אבל פחדתי שאני אגרום לו בטעות לדרוך על הלבנה האדומה.
"אנחנו מאחרים לדוקטור ברקוביץ', חמוד, אנחנו צריכים למהר". דרור הסתכל עלי ויכולתי להישבע שראיתי שמץ של הבנה אי-שם מאחורי העיניים הכחולות האלה, אבל הוא פשוט שתק.
כמה זמן העברתי בלנסות להבין מה קורה שם, בתוך הראש הזה, כמה שיחות עם גדי וכמה לילות ללא שינה. היה לי קשה לקבל את העובדה שאני אף פעם לא אצליח להבין את הילד שלי באמת.
הסתכלתי על סיוון עומדת שם, עם דרור. זה היה יום קיץ חמים והשמש האירה את שיערה הצהבהב, שזרח כאילו הייתה לו הילה . אלוהים, היא הייתה יפיפייה, עיניים כחולות-ירוקות, שיער מתולתל שגלש עד גבה. אבל הדבר שהכי אהבתי בה, הדבר שהיה הכי יפה לדעתי. הוא תווי הפנים שלה ,שגרמו לה להיראות כאילו בכל רגע היא עומדת לחייך, אפילו במצבים הכי קשים ולצערי היו לנו הרבה כאלה. עמדנו שם, באמצע הרחוב ולפתע הרגשתי גוש של עצב עולה לי בגרון. כן, היה לי קשה. היה לי קשה לראות מבטים מזלזלים ולסבול שיחות מלאות בהתנשאות. הדבר הכי קשה מבחינתי היה לראות את כל המבטים המרחמים האלה ,של האנשים מסביב. לא הבאתי לזה לערער אותי, הייתי חזק, הייתי חזק כי הייתי חייב להיות. הייתי חזק בשביל סיוון, שלא רצתה יותר לעשות ילדים ואם כמה שהיא אמרה לי שהיא בסדר, זה אני שמתעורר כמעט כל לילה רק כדי למצוא אותה בוכה. הייתי חזק בשביל דרור, שאף אחד לא ידע מה צופן לו העתיד, או מה יקרה אתו כשנזדקן. בפנים,הרגשתי שאני נשבר. לא רציתי לקום שוב באמצע הלילה, לקולות של בכי שקט ,עדין , בכי ללא מילים.
אני וסיוון הולכים כבר שנים לטיפול. שמענו כבר את כל המנטרות, אהבה, קבלה, סובלנות , לא להרעיש יותר מדי ובשום פנים ואופן לא להפחיד. הבאתי לכל המנטרות הללו לחלחל ודחקתי את הגוש הזה, פנימה, חזרה. הסתכלתי על המשפחה שלי, על הילד שלי, הדבר הנפלא הזה, ועל אשתי היפיפייה. הלכתי להביא להם חיבוק.
הרגשתי את אבא מוחץ אותי ומזווית עיני ראיתי שהוא עושה את אותו הדבר לאמא. אמא הניחה את הראש על הכתף של אבא ואני הייתי בצד, על אחת הלבנים הכחולות. הם הצמידו אותי לחיבוק שלהם ודאגו שאני לא יצא משיווי-משקל, אז נרגעתי. הרגשתי את הגוף של אמא רוטט, אולי היה לה קר, אבא בתגובה רק מחץ אותנו חזק יותר. הרגשתי שהרגל שלי מחליקה.
"מי רוצה גלידה?" אבא חייך ואמר.
הרגל שלי פגעה באחת מהלבנים האדומות. היה רגע אחד של שתיקה, הפה של אמא נפער, אבא לקח נשימה עמוקה. כלום לא קרה.
"ג...לי..דה" אמרתי וחיוך גדול עלה על פני.
כנראה, בסופו של דבר, הכול מסתכם בסדר עדיפויות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה