הוא צופה עליי עכשיו אני בטוח, רואה אותי כותב את שורות אלה ממש, הוא ממשיך להסתכל, הוא לא שופט אותי, לא מעביר ביקורת כי הוא יודע שזה לא יעזור, הוא לא יכול לשנות כלום עם כמה שהוא היה רוצה, הוא רק מביט בי ורואה אותי כותב כי זה כל מה שנשאר לו לעשות. יש רק סוף אחד לכל אחד ואחת וכשאני כותב את המילים האלה אני כמעט יכול לראות את הפנים הריקות שלו מסתכלות עליי ואני שואל את עצמי בן כמה הוא, ואני שואל את עצמי איך הוא הגיע למצב שהוא הגיע והוא מבחינתו רק מסתכל עליי וזה לא מפריע לו שאני יודע שהוא שם, הוא יודע מה אני חושב, והוא יודע מה אני מנסה לעשות, לכתוב את המחשבה הזאת בצורה הכי ברורה שאני יכול, להגדיר אותה בכדי שכל אחד יבין אותה, והוא יודע שאני לא יכול לעשות את זה באמת כי אף אחד אחר לא באמת יבין את מה שאני מנסה להגיד חוץ ממני אבל הוא יודע שאני בכל זאת אנסה. "אתה יכול לכתוב את הרעיון הזה ולפרסם אותו – זה לא ישנה לאף אחד חוץ ממך" זאת המחשבה והיא קשה מנשוא – כולנו רק זיכרון שעובר ועובר – אנחנו כולנו מתים שנזכרים בחיים שהיו לנו שוב ושוב ושוב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
