בגיל 20 נכנסתי לאישפוז,
סרטן העור-למזלי מקרה לא אבוד.
בתחילה הייתי מאוד בודדה,
עד שנגש אליי בחור מאותה מחלקה.
"קוראים לי סתיו" אמר בחצי חיוך,
"גם אני חולה סרטן, אבל כבר בסוף ההקרנות".
סתיו הכיר לי את בית החולים,
את הרופאים, האחיות והרבה מטופלים.
ואחרי שבועיים בהם לא הפסקנו לפטפט,
הוא הזמין אותי איתו לצאת.
כעבור חודש סתיו לביתו שב,
למזלו הרב הסרטן אותו עזב.
ובכל יום בשעה חמש,
בא לבקר אותי, לצחוק ולקשקש.
ולמזלי עם הזמן גם אני נרפאתי,
ולביתו של סתיו ישר עברתי.
אחרי חצי שנה התקיימה החתונה,
באולם אירועים מדהים בראש פינה.
ועברו הימים, החגים והשבועות,
ונכנסתי להריון ללא בעיות.
כעבור חמישה חודשים הסרטן לו חזר,
ואחרי שלושה חודשים אהובי נפטר.
כשעלינו לבית קברות לאחר 30 ימים,
החלו לי צירים ונסעתי לבית החולים.
כששאלה אותי היולדת כיצד אקרא לבני,
עניתי אביב ועצב מילא את ליבי.
כשאביב הגיע לגיל 3 הוא היה קצת מבולבל,
"האם הכיר אותי אבי?" חזר ושאל.
חיבקתי את בני חזק לחיקי
ולחשתי שבמותו של הסתיו, נולד האביב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
