נדמה לי... שמשהו לא בסדר. משהו... מבובל אצלי. והפסיכולוג שלי אומר שזה טבעי- "חופשת סמסטר, את פחות עסוקה, השדים הרגילים מציפים אותך." אחר כך אבא שלי יאמר שהוא לא מבין למה דיבורים כאלה עולים לו 250 ש"ח לשעה. החתול שלי התחיל לאכול קורנפלקס 'קוקו- פופס'. לא יודעת למה אני מציינת את זה עכשיו, אולי יותר קל להתעסק בשפמי מאשר בי. נראה לי שתמיד הייתי ככה- לא מרוצה. תמיד רוצה יותר ממה שאנשים רוצים לתת. תמיד בדיכאון. בא לי לאכול עכשיו את כל המקרר, אבל יש שם רק פיצה מלפני שבוע. אין לי כח לזרוק.
תמיד רציתי שיאהבו אותי, ותמיד היה נראה לי שאין מה לאהוב. אני שמנה, לא מגלחת את בית השחי ולא קונה בגדים יותר מפעם בחמש שנים. אני נשואה, אבל תמיד נדמה לי שבעלי התחתן איתי כי הוא אוהב לעזור לי. הילדים שאני מחנכת לא יודעים שאני בדיכי. אני עושה התנסות מעשית בכיתה ג', והאישיות שלי משתנה כשאני מול ילדים, כולם אומרים לי כך. אבל ילדים משלי אני מפחדת להביא, כי אני לא רוצה להוריש להם את הדיכאון שלי. החיים עוברים זורמים להם, שיעורים, מבחנים, הרצאות, הכל כאילו עובר לידי, הציונים שלי נעים בין 60 ל-75, המינימום בשביל לעבור. אני רוצה לקפוץ לכביש, לחתוך את הורידים, להתאשפז בבי"ח לחולי נפש לנצח, אבל אין לי אומץ לוותר ולזרוק את כל מה שבניתי לאסלה. בא לי רק לנוח על ספת הפסיכולוג, לבכות, ולא לחשוב על שום דבר. והפסאדה המגוחכת הזאת שאני קוראת לה החיים שלי- אולי יום אחד תיגמר, ואולי יום אחד, רק לשנייה, אני ארגיש טוב עם מה שלא השגתי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
