פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 216 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-8 חודשים ירושלים של מעלה – כוחה של תפילת מנחה.מעשה ברבי זוכמן, הרבי הגדול מפראג ואליהו הנביא אברהם
ירושלים של מעלה – כוחה של תפילת מנחה
מעשה ברבי זוכמן,
הרבי הגדול מפראג ואליהו הנביא
פרק א'
רבי זוכמן
איש תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו, היה רבי מוישה זוכמן, מדייריה הוותיקים של שכונת "מאה שערים".
עליו אמרו חכמים "אין תפילתו של צדיק חוזרת ריקם" ועוד אמרו עליו חכמים " אמר מי שאמר והיה העולם אלמלי בראתי את העולם בשביל זוכמן עבדי בלבד דייני".
בטרם תזרח השמש, בעוד כוכב ברקאי מאיר, היה קם ממיטתו, נוטל ידיו לסירוגין ג' פעמים ושם פעמיו אל בית הכנסת הגדול שבפאתי ה"שטיבעלעך". בידו האחת לקח את טליתו ותפיליו, ובידו השנייה מגבת. בכניסה ל"שטיבעלעך", שָכָן מקווה גברים, לשם פנה רבי זוכמן, כדי להיטהר מרוח הרעה של הלילה ומהידיים שנזדהמו בהיותן עסקניות. ירד וטבל, עלה ונסתפג. בבחינת היכון לקראת אלוהיך ישראל. מעולם לא הקדים איש אותו בבית הכנסת, אף לא הגבאי.
מה נהדר היה מראהו של רבי זוכמן בכניסתו אל ההיכל לתפילת השחרית. דומה היה לכהן גדול בכניסתו אל הקודש. זקנו הארוך, שירד לו על פי מידותיו, שיווה לו הוד והדר שאין למעלה הימנו. תחילה פתח בברכות השחר. אין ברכה דומה לחברתה ואין ניגונה של זו דומה לזו. וכבר נתעטף בטליתו ותפיליו והתפלל את תפילת השחרית בנגינה ובשמחה וחיתך את מילותיו כמונה מעות של זהב. וכשעמד בתפילת העמידה עשה אותה תפילת רחמים, כעבד לפני רבו. בכפיפת ראש והכנעת הלב.
כך עשה בתפילת המנחה עת שב מעבודתו, כעגלון "בַּעלֶעגוּלֶע", ומסיע מכאן לשם ומשם לכאן את עגלתו העמוסה: פעמים בסיד בנאים, פעמים בנפט לתנורים, ובימות הקיץ הלוהטים - עוד טרם נראו בארץ ה"פריג'דרים - מוכר היה קרח למקררים.
נוטל היה את ידיו, ומתפלל בדבקות כפי שרק הוא ידע כפי שלמד מהפסוק "ויהי בעלות המנחה" עם אליהו במלחמתו בעובדי הבעל. דומה שרבי זוכמן עמד ממש ליד אליהו הנביא וקרא בקול ניחר בתחינה ובתחנונים את התפילה החשובה שידועה בפי כל "שעת רצון". ועל תפילת הערבית אין הכברת המילים תעיד על חשיבותה של תפילה זו, אעפ"י שאמרו חכמים "תפילת ערבית רשות", רבי זוכמן הפכה לתפילת חובה שאין למעלה הימנה. תפילה - המכינה את האדם אל שינת הלילה ומסירה את כל המזיקין ומרעין בישין אחרים.מעולם לא החסיר אף לא תפילת אחת.
רבי מוישה זוכמן ראה שכר בעמלו ופרנסתו הייתה ברווח ולא בצמצום, בנחת ולא בצער.
אך אין הצר שווה בנזק המלך. רבי מוישה זוכמן , אומנם, היה בעל בעמיו, אולם מאז שנישא ברוב פאר והדר לרעייתו, רגינה, זה למעלה מעשור שנים, לא נפקדו בפרי בטן.
בכל ערב לפני עלותו לחלוק את יצועו עם רעייתו, היה אומר בדמעות שליש את ה"יהי רצון המיוחד ובעל הסגולה לבנים זכרים, זרע של קיימא". אך לא נסתייע בעדו ובעד אשתו.
ביום השבת לאחר הסעודה, יוצא היה עם רגינה לראות בבנות הארץ, אחדות כריסן בין שיניהן, אחדות עוללן על דדיהן, ורק רגינה ומוישה זוכמן היו מהלכים כאילו מתו ועברו מן העולם, ותפילתו, כך חשב, אינה מתקבלת בשמים. מעולם לא התריס כלפי שמייא. ותמיד תלה הדבר בחטאיו הוא.
נהוג היה בבית הכנסת - שבו התפלל – לערוך ברית מילה, ורבי זוכמן, אעפ"י שמיהר לעבודתו, נשאר תמיד לברית המילה, שמא יאיר מזלו. אולי ייבנה גם הוא מנוכחותו של בעל הברית – אליהו הנביא.
כדבר שבשגרה, בכל עת שהיו מביאים את הרך הנולד להימול, נאנח היה רבי זוכמן אנחה גדולה ומרה שאיש לא ידע את פישרה, עד ששכנו לספסל התפילה, ר' מנדל, אזר אומץ ושאל את רבי זוכמן: "יואיל מר לפרש את סיבת אנחתו, והרי מצווה גדולה היא ברית-המילה, ומדוע תאנח?".
השיב לו רבי זוכמן: ואיך לא אאנח ואצטער? הן ימיי עוברים עליי ואיני רואה מי יירשני?", "יודע אתה", המשיך רבי זוכמן, "מימיי לא החסרתי תפילה, ולא דלגתי על ברכת המזון, ובכל פנאי שיש לי, לומד אני חומש עם מעט רש"י כפי שידיעתי משגת. ושומר אני על המצוות קלה כבחמורה, ואיך לא אאנח, וכי רשע אני? הן אף הרשעים שברשעים זוכים לפרי בטן?"
"נו.. טוב שאתה מספר. כבר כתוב 'דאגה בלב איש ישיחנה', ועוד כתוב 'ותשועה ברוב יועץ'.אמר ר' מנדל. הנה עצתי לך. הן יודע אתה שרבה של ירושלים תובב"א יודע נסתרות ורזי רזים, ויש אומרים שאף שיחות עם המלאכים יודע הוא. דומני שאם תביע את רצונך להיוועד עמו יוכל הדבר להיעשות בנקל. אפשר שיתפלל בעדך, ותפילתו של צדיק זה מעולם לא הושבה ריקם".
"לא, לא". אמר רבי זוכמן. "איני רוצה לפגוש ברב הקדוש. מכיר הוא אותי. אין אני רוצה שיחשבני לקטן אמונה עד שאני נזקק לתפילתו. כבר נאמר 'אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה'. יודע אני כי בשֶלִי הרעה הזו, ואין לך מעלה גדולה מתפילתו של החולה על עצמו. 'ותשועת השם כהרף עין'. "רק שהרף עין זה", אמר רבי זוכמן "נמשך למעלה מ עשר שנים".
"נאה דרשת", אמר ר' מנדל. "אם דואג אתה מפני רבנו הקדוש שמכירך, שמא תיאות להיפגש עם הרבי החדש בבני ברק. שזה עתה בא לארצנו הקדושה מהעיר פראג, עירו של המהר"ל".
"אומרים עליו, על האדמו"ר החדש", אמר ר מנדל, "שהוא מרפא חולים, פוקד עקרות, ואף בענייני פרנסה יש לו שיג ושיח עם קודשא בריך הוא. הנה יש לי מכר המצוי בחצרות הרבנים בבני ברק, ואפשר שנוכל להיוועד עם האדמו"ר הגדול עושה הנפלאות".
"וכמה מצלצלין דורש אתה עבור תיווך זה?"? שאל רבי זוכמן את ר' מנדל.
"אף לא פרוטה שחוקה". אמר ר' מנדל, והוסיף. "רואה אני את פניך כראות פני מלאך ה'. די לי בכך שצערך גדול, ואין בידי להוסיף כאב כיס על מכאוב הלב".
"ואף על פי כן", אמר רבי זוכמן , "הן טורח אתה טרחה יתירה, וזמנך הרי יקר גם לך, וודאי תיאות לקבל דבר מה !".
"לא ולא". אמר ר'מנדל. "אין חפצי בממון. חפץ אני במצוות. ואם מתעקש אתה לתת לי דבר מה, תקע לידי שכל שאבקש תתן לי לאחר שיוולד לך בנך הבכור".
"ומהי בקשתך?" שאל רבי זוכמן.
"בקשתי היא להיות סנדק בברית המילה". אמר ר' מנדל.
"אין בכך כלום". אמר רבי זוכמן. "הרי אתה סנדק לבני שיוולד לי כעת חיה לשנה הבאה".
"הו, לא. אין הדברים בעלמא. יש צורך בעדים ובשטר". אמר ר' מנדל, והוסיף. "עליך להתחייב שלא תתחיל את ברית המילה ללא נוכחותי גם אם יעבור היום השמיני ללידה".
"וכיצד אעבור על דבר תורה ואדחה את המילה אם לא תגיע ?" שאל רבי זוכמן, "והלא זו מצווה מפורשת 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו'. הן מבטיחיני אתה דבר שלא בא לעולם, ואני כבר מתחייב לעבור על דבר תורה ?"
"זהו רצוני". אמר ר' מנדל. "אינך חייב לחתום, ואיני מתחייב לכלום. אך אם רצונך בפרי בטן, אלו הם תנאיי".
"לו יהי כדבריך", אמר רבי זוכמן, בלבו חשב, לכשיגיע הזמן יוכל להתיר את נדרו אצל רבה של ירושלים אשר יפתח לו פתח והכל על מקומו יבוא בשלום.
לאחר ברית המילה של אותו היום, נפגשו ר' מנד ורבי זוכמן אצל לבלר העיר, המכונה "ספרא דדיינא". בפני שני עדים ובשלושה עותקים נכתב ונחתם בטבעת המלך. כדין כל שטר. עותק אחד בידי ר' מנדל, השני בידי רבי זוכמן והאחרון בארון הספרים של לבלר בית הדין. נדר הוא נדר, ושבועה היא שבועה, ואת דבר בית הדין אין להשיב. לאמור: "אני רבי מוישה זוכמן משכונת "מאה שערים" מקנה את הסנדקאות על בני - שיוולד לי מרעייתי רגינה – לר' מנדל.
פרק ב'
כדרכו בקודש, זה שנים רבות, הגיע רבי זוכמן ביום המחרת לתפילת השחרית, כהרגלו טבל במקווה, אמר את ברכות השחר והתפלל בדבקות רבה ללא שום טרדה בענייני ילדים או פרנסה.
כך היה מנהגו: אין מערבין מין בשאינה מינו. תפילה היא תפילה, פרנסה היא פרנסה. ואין מלכות אחת נוגעת ברעותהּ.
רק משנסתיימה לה התפילה הסיט את עיניו לכיוון מקומו של ר' מנדל, אך זה לא היה על מקום תפילתו כמימי קדם. תמה תמיהה גדולה. אך נתן אל לבו ללמד זכות על ר' מנדל. שמא חולה הוא, שמא נזדמן לו להשלים מנין של אבלים, וכן כל כיוצא בזה דברי זכות שמזכין לו לאדם שלא בפניו.
חלפו עוד ימים אחדים ור' מנדל לא הופיע לתפילות ולא נראה יותר ברחבי שכונת "מאה שערים".
בצר לו, פנה רבי זוכמן לגבאי בית הכנסת אשר יודע ומכיר הוא את כל המתפללים מקטנם ועד גדולם.
"ר' ישרול" פנה רבי זוכמן לגבאי, "שמא יודע כבודו היכן ר' מנדל?"
"ר' מנדל ??" שאל הגבאי בתמיהה, איני מכיר איש בשם זה.
"הכיצד אינך מכירו?" שאל רבי זוכמן. "הן ישב הוא לידי זה מספר ימים בתפילת השחרית?"
"רואה אתה מהרהורי לבך" ענה הגבאי והוסיף ":אומנם ראיתיך מדבר עם עצמך לאחרונה, אך חשבתי לי שמא מתעסק אתה ברזי קבלה או בשינון של שניים מקרא ואחד תרגום. אין איש בשם מנדל ולא היה איש כזה כאן מעולם. גם על הכסא שבסמיכות לך לא ישב איש זה חודשים אחדים.
רבי זוכמן לא ידע את נפשו מצער. גמלה בלבו ההחלטה שאכן ראה מהרהורי לבו ולא היה שום מנדל ולהד"ם.
אם כך, אמר לעצמו, כך נגזר וכך יהיה. אין מעמידין אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו. צריך להתחזק בתורה ובמצוות ומה שיחליט המחליט הוא שיוחלט ואין לו לרבי זוכמן שום הרהור או פקפוק להתערב בנסתרות הבורא.
ומשעה שאבן גדולה זו ירדה מעל לבו, ואמונתו נתחזקה, הלך לביתו שמח וטוב לב, לטעום פת שחרית וללכת לעמל היום ע"מ להביא פרנסה לביתו.
רבי זוכמן רתם את סוסתו הוותיקה לעגלתו המקרטעת, ויצא אל מקום מפגש העגלונים, שם מזומנת לכל אחד פרנסתו כפי שנגזר בשמים בין כסה לעשור. יש שעגלתם תהא עמוסה ותצא לדרכה מספר פעמים באותו היום: אחת ושתיים אחת ושלוש ואף אחת ושבע, ויש שאף את מאכל הסוסים לא ירוויחו לפרנסתם. באותו היום לא נזדמן לרבי זוכמן אף לא מטען אחד. ולפלא היה הדבר בעיניו. אך לא איש מאמין כרבי זוכמן יהרהר אחר מעשיו של מי שבידו מפתח הפרנסה.
בין כך ובין כך בהיותו חסר מעש, הביט לצדדים פעם לכן ופעם לכאן, ואת עינו צדה מודעת ענק בזו הלשון:
"צדיק בא לעיר"
===========================================================
"הרינו שמחים להודיע לכל תושבי העיר ירושלים תובב"א שבר"ח סיוןהבעל"ט, יבקר בעירנו כ"ק מרן האדמו"ר הגאון רבי ישראל אייזנשטיין הכהן,מהעיר פראג, יע"א, - עירו של המהר"ל. רבנו - המלומד בניסים, מרפא חולים,ופוקד עקרות – יקבל להתייחדות כל מבקש שירצה בכך, ויקבל את ברכת הרב הכהן.הרב יקבל את המבקשים בבית הכנסת הגדול ב"בתי אונגרין".
==========================================================
רבי זוכמן ראה בכך אות מהשמים, שע"י כך גם נמנעה ממנו טרחת הדרך לבני ברק, וגמר אומר בנופשו להיפגש עם הרב גם ללא תיווכו של ר' מנדל שנעלם לפתע כאילו בלעתו האדמה.
פרק ג'
חלומות בלהה
ר"ח סיון.
לילה ארוך וקשה עבר על רבי זוכמן. שנתו נטרפה פעם אחר פעם.
תחילה חשב מה יאמר לרבי הצדיק מפראג. וכשסידר את משנתו - דבר דבור על אופניו - והייתה שגורה על פיו, נרדם מעט, ושוב הקיץ בבעתה. אלו בגדים ילבש.?. האם בגדי שבת לכבודו של הרבי ? האם בגדי עגלון, כיאה למעמדו הפשוט ?.. בין כך ובין-כך זכר שיום הפגישה הוא ראש חודש – וראש חודש הוא מעין יום טוב, יוכל הוא, איפה, ללבוש בגדי שבת ואין בכך כלום. רווח לו מעט, ותרדמה נפלה על רבי זוכמן.
בחלומו:
והנה הוא עומד בפני בי"ד של מעלה, והסנגור טוען טענותיו, לאמור: "רבי זוכמן הצדיק, זכאי לכניסה לגן העדן, מקיים הוא את מצוות חכמים, מדקדק בתפילותיו, נודר צדקה לעניים", וכן הלאה על זה הדרך. שירי הלל ושבח שאין למעלה מהם וכפסע בין רבי זוכמן לבין ישיבה במחיצתן של צדיקים היושבים ליד כסא הכבוד – ועטרותיהן בראשיהם.
וכשתמו דבריו של הסנגור, נשמעה בבית הדין קריאתו של הקטיגור:
"לא יקום ולא יהיה! אין איש זה רשאי להיכנס אף לא בשערי גיהנום, על אחת כמה וכמה לא בשערי גן עדן !"
"ומפני מה הדבר?" שאל אב בית הדין.
"מפני שאיש זה עבר עבירה חמורה על איסור תורה" אמר הקטגור, והוסיף "איש זה הפר שבועה שנשבע לרבי מנדל לתת לו את הסנדקאות על בנו", ובאומרו כך, הוציא הקטגור שטר שבועה והראה אותו לרבי זוכמן. "האם זו חתימתך רבי זוכמן?" שאל הקטגור.
"כן זוהי חתימתי" ענה רבי זוכמן. "חטאתי ואני מבקש מחילה".
"אם כן" אמר אב בית הדין, "אנו קובעים את גורלך לכף הקלע"
"רחמים, רחמים!" זעק רבי זוכמן. "הרי אני שוגג, ולא מזיד!"
וכך המשיך רבי זוכמן לזעוק עד ששעון האורלוגין הגדול שבביתו, נקש שתים-עשרה נקישות של חצות הלילה, ורבי זוכמן ניעור בבהלה, רוחו נתפעמה בקרבו וארכובותיו דא לדא נקשן.
לאחר מעשה ולאחר שנרגע קמעה, נטל את ידיו ג' פעמים לסירוגין ולגם מעט מים להשיב נפשו.
תמה בלבו על מה יצא הקצף בעולמות העליונים: וכי בן יש לו? ועל שום מה הקדימו את המאוחר למוקדם ?
"על- כרחך" אמר לעצמו, "מן השמים מודיעים לי שרעייתי תלד בן ומזכירים לי את שבועתי לרבי מנדל".
וכך עברו במחשבתו קושיות לכאן וקושיות לכאן. בין כך ובין כך ניגש רבי זוכמן לארון הספרים, הוציא משם את שטר השבועה לרבי מנדל והניחו בכיס מעילו, כאומר לעצמו "מנחת זיכרון מזכרת עוון" שחלילה – כזאת לא תהא בישראל -לא יעבור על השבועה לכשתגיע שעתה להתקיים.
רבי מוישה זוכמן לא שב יותר למיטתו, הוא ברך את ברכות התורה, לקח חומש ספר "שמות" והחל לקרוא בפרשת "יתרו", את קבלת התורה מהר סיני, כפי שנהוג לעשות בהתקרב חג השבועות. כך חזר וקרא עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
כמעשה שבשגרה הלך לבית הכנסת, טבל במקווה, והתפלל בכוונה יתירה, לאחר התפילה זימן עצמו ל"בתי אונגרין" להקביל את פני הצדיק מפראג ולהיוועד עמו.
פרק ד
המפגש עם הרבי הגדול
קהל רב צבא על שער בית המדרש ב"בתי אונגרין" ורבי זוכמן נתן דעתו שיחלוף כל היום כולו וכולי האי ואולי יליח, בדוחק רב להיכנס לכ"ק האדמו"ר. כמו כל האנשים עמד גם רבי זוכמן בשורה הארוכה שמרגלותיה הגיעו עד לשכונת "בית ישראל" הסמוכה.
"רבי זוכמן, רבי זוכמן!, קרא אדם מרחוק, ואמר לרבי מוישה: "בוא עמוד לפניי, יודע אני שזמנך דוחק". וכך היו עוד אנשים שהכירו את העגלון וקדמו אותו לפניהם עד שלאחר שעה קלה, רבי זוכמן עמד בפתח בית המדרש, ממתין לשמשו של הרבי אשר על פיו יישק כל דבר..
רבי זוכמן נקרא ע"י שמשו הזמני של הרבי להיכנס.
שמשו הזמני של הרבי היה לא אחר מר'"מוט'ל הגנב". כך כינוהו הכל.
מוט'ל זה, היה בעברו תלמיד ישיבה ליטאית, אולם בגיל 13 יצא לתרבות רעה, והחל להסתובב עם פרחחי ירושלים המכונים "נערי הברזלים". כינוי זה דבק בנערים אלה בשל היותם חסרי מחש ומרבית יומם ולילותיהם, עברו עליהם בישיבה על הברזלים בכיכר ציון במרכזה של העיר.
אולם הבטלה מביאה לדבר עבירה ולא חלף זמן עד שמוטל וחבריו עסקו ב"גניבות קטנות" ואף בביקורים בבית הנשים באזור התעשייה החשוך ב"גבעת שאול". מכאן הדרך אל תא המעצר ב"מגרש הרוסים" הייתה קצרה ביותר.
ראש הישיבה ששמע על דבר מעצרו של מוטל – שעתה היה בן 20 ומעלה – לא נשאר שווה נפש. הוא התייצב במגרש הרוסים והתחנן על נפשו של מוטל בהבטיחו שהוא ערב לבחור.
ראש הישיבה פנה לבית המדרש בבתי אונגרין וסידר למוטל עבודה כשמש לעת מצוא, ואף שותף לפעמים ב"משמרת הצניעות" המורכבת מצעירים גברתנים, והידועה בהשלטת טרור על תלמידים ותלמידות שיצאו לתרבות רעה והחזרתם למוטב.
עתה שימש כשמש זמני של הרבי מפראג. והודיע לרבי זוכמן כי הוא יכול להיכנס להיוועד עם הרבי הקדוש.
תדהמה רבה אחזה ברבי זוכמן . על כסאו של הרבי הקדוש ישב אדם בעל הדרת כבוד אך דמיונו היה מפתיע מאוד לרבי מנדל שנעלם לפי שבועיים.
רבי זוכמן פנה לרבי הקדוש ואמר לו "רבי מנדל?" איך הפכת "לרבי מפראג?"
הס, הס !" נזדעק השמש הגברתן - מוטל הגנב, "כיצד אתה מדבר לרבי הכהן הקדוש מפראג?" ומדוע את קורא לו ר' מנדל"?.
הרבי הקדוש ביקש מהשמש להמתין מחוץ לחדר ההתוועדות, ופנה אל רבי זוכמן במאור פנים. "מה שימך יהודי יקר וכיצד בידי להועיל לך?".
רבי זוכמן גולל בפני הרבי את מסכת חיו ובעיקר את היותו חסר בנים שנים רבות.
"נו..".שאל הרבי, ובדיקות רפואיות עשיתם אתה ורעייתך?"
"כן" ענה רבי זכמן "עשינו בדיקות והרופא אמר שאין שום מניעה לא אצלי ולא אצל רעייתי – להבאת ילדים.
"נו שויין אמר הרבי, "עכשיו תספר לי מה אתה עושה בחדרי חדרים"
"בבוקר אני קם..." התחיל רבי זוכמן, אך הרב קטע אותו ואמר "ספר לי מה אותה עושה אחר תפילת ערבית!".
"ובכן, כבוד הרב" אמר רבי זוכמן, "אני נוטל ידיי, אוכל פת ערבית יחד עם רגינה רעייתי, ולאחר ברכת המזון, אני יושב ללמוד כמחצית השעה, קצת תהילים, קצת פרשת שבוע וכן הלאה וכן הלאה".
"נו .. ואחרי הכול, כאשר אתה עולה למיטתך, מה אתה עושה?", שאל הרבי הקדוש .
"אומר אני יהי רצון לסגולה להולדת בנים, קורא קריאת שמע על המיטה, ונרדם עד לתפילת שחרית.
"ואינך אומר אלו מילות חיבה לרעייתך?, או איזה ליטוף קטן במצחה ?" שאל הרב.
"לפעמים ענה רבי זוכמן אני אומר לה כמה טוב היה האוכל, או אם בגדיי מגוהצים כהלכה, אך זאת אומר אני לה לפני "קריאת שמע".
"אז לבטח", אמר הרב, "אינך מחבק אותה או מנשק אותה ,קל וחומר שאינך עושה בה כמכחול בשפופרת, הלא כן, רבי זוכמן? סיים הרב את שאלתו.
"וודאי. אמר רבי זוכמן. "שכפי שאמר רבנו כך הם הדברים. חלילה מלעשות דברים כה מגונים, עם רעייתי. כבוד הרב, המשיך זוכמן מה פירוש כמכחול בשפופרת?"
הרבי הקדוש שתק שעה ארוכה. לא ידע אם לחייך או לבכות. "ומה חושב רבי זוכמן", אמר הרבי הקדוש לעצמו "שעדיין חסידות מביאות דור חדש לעולם?, והלא צריך לעשות פרו ורבו!, ורבי זוכמן זה, אינו יודע דבר וחצי דבר על דברים שבינו לבינה",
שאלות קשות היו לפתחו תמיד, ומעולם לא נכשל בתשובתן, יש ונשאל על טריפה בתרנגולת ובאבחת-עין מצא את הפגם. תמיד קבלו את פסיקותיו בדיני ממונות ולא עלתה טרוניא אף לא פעם אחת. בקי היה גם בעניינים של חולין ואף בהבלי העולם מצא את ידיו ואת רגליו.
אולם קושיא זו של רבי זוכמן. מצריכה מחשבה רבה. אמנם הפתרון קל, אך לבצע דבר כזה זו משימה בלתי אפשרית . "מסתבר" אמר הרב לעצמו , "שגם זוכמן וגם רעייתו תמימים אף מן החתולים, וצריך ללמדם לעשות דברים שהשתיקה יפה להם, אך ללא "מכחול בשפופרת", יישארו רבי זוכמן ורעייתו ערירים לעולמים.
הרבי ניעור ממחשבתו וכהרף עין עלתה במוחה התשובה. "מוטל ! מוטל!" קרא בקול לשמשו הזמני. "יש לי מטלה מיוחדת עבורך".
ללא הקדמות מיותרות, ולאחר שביקש מרבי זוכמן להמתין בחוץ, פנה הרבי לשמש הזמני ואמר: "יודע אני" אמר הרבי ל 'מוטל הגנב' "על עברך ופשעיך, אך איני רוצה להזכיר נשכחות, ומשעשית תשובה, נמחלו כל עוונותיך". הרב הוסיף "אולם, זקוק אני לדעתך, מה ניתן לעשות כדי שרבי זוכמן ידע איך מקיימים מצוות 'פרו ורבו".
"אולי" אבקש מהאחראית של הנשים הלא הגונות חדר נסתר שממנו אפשר לראות את פגישת עוברי העבירה את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון?"
"לא יקום ולא יהיה", אמר הרב בכעס, והוסיף "וכי זו דרכה של תורה לעבור עבירה כדי לתקן מצווה?"
" אמנם תורה היא וללמוד אנו צריכים" אמר הרב, אך אני רוצה פיתרון שעולה בקנה אחד עם צניעות בני ישראל".
"הדרך הנוספת שאני מכיר", אמר השמש, "היא להפגיש אותו עם מדריך חתנים"
"ומהו אותו מדריך חתנים?" שאל הרב.
"זה כמו שיש מדריכת כלות, כך יש גם מדריך חתנים אשר מלמד בצניעות רבה את החתן את שצריך לדעת בדברים שבינו לבינה"
"מצוין" אמר הרב, "לך בכוחך והושע את רבי זוכמן"
אדהכי והכי קרא הרב לרעייתו הרבנית ואמר לה בהאי לישנא, שורהל'ה רצוני שתפגשי מחר בבוקר ברגינה רעייתו של רבי זוכמן, ותלמדי אותו מספר הלכות, ובעיקר הילכות פרו ורבו שאין לה יד ורגל בהם, עוד הוסיף הרב בקריצה רבת משמעות, כמו והאדם ידע את חוה אשתו, כמו ויבוא יעקב אל רחל, נו יודעת את מה לעשות הלא כן?.
כן הבנתי את דבריך רבי קדוש. כך יקום וכך יהיה.
בבוקר המחרת עת רבי זכמן יצא עם עגלתו וסוסתו אל מקום אשר יאספו שם העגלונים המבקשים פרנסה לביתם, יצאה הרבנית שורל'ה אל ביתו הדל של רבי זוכמן לפגישה שלא מן המנין, ושאינה מזומנת לה, לתור אחר מזור לבעיות הבינו-לבינה של רגינה ומוישה זוכמן.
לאחר נקישה או שתיים על הדלת ניצבה רגינה בכניסה, תוהה על המבקרת הבלתי קרואה מאין באה ולאן תלך. לאחר דברי נימוסין ומעט פרשנות של "צמאה אני ומבקשת כוס מים" הצליחה הרבנית לתקוע יתד בתוך ביתה של רגינה.
"ואיפה ילדייך?" שאלה הרבנית שורל'ה, מסובבת בכחש את את רגינה והולכת סחור-סחור עד אשר הגיעה אל מחוז חפצה , והסבריה לרגינה נחלו הצלחה לאמור: כוה תעשי בעת ערב עת מוישה יעלה על יצועך. נגיעה כאן נגיעה שם כבדרך אגב אמרה לה. מעט לכאן ומעט לכאן , והרי הוא בידך כחומר ביד היוצר. "אולם היום", אמרה הרבנית, לכשיאמר מוישה שהולך הוא ללמוד לילה בכולל, אל תניאי אותו מכך אלא אחלי לו ברכה."
נתבקשה שורל'ה ע"י רגינה להתעכב מעט, אך אמרה שאין עיתותיה בידיה.
פרק ה' ואחרון
ויהי בעלות המנחה
ויהי הערב לבוא, ומוישה זוכמן הגיע מפועלו, נטל ידיו, סעד פת ערבית, ואמר לרעייתו שהולך הוא היום ללמוד בכולל עד לאחר חצות - כנהוג בכל הימים הסמוכים לחג מתן תורה להיות נכונים ליום הגדול והנורא, עת הישמע קולות וברקים וקול שופר.
אולם זו פעם ראשונה בחיו שרבי זוכמן הוציא דבר שקר מפיו. כך אמר לו הרבי שהיום יִלַווה ל"מוטל הגנב" להיפגש עם "מומחה" לפריה ורביה..
לא חלפו דקות אחדות ובפתח הבית ניצב לו מוטל הגנב אשר אמר שהוא מתלווה אליו לכולל כדי ללמוד.
שעות אחדות קודם לכך ביקר מוטל הגנב אצל מדריך החתנים והסביר לו שרבי זוכמן תמים מאוד בכל הנוגע לבינו לבינה, ועליו ללמדו בסבלנות, ומבלי, חלילה, להשתמש במילים שאינן נקיות.
הקיץ חלף ביעף. יום רדף-יום. חגי תשרי חלפו להם. והשלכת כמעט לא הורגשה. החורף רדף אחר הסתיו והשיגו ללא קשיים מיוחדים.
זה היה אחד החורפים היותר קשים שידעה ירושלים. חורף מיוחד במינו. קר מן הרגיל וצינת חודש טבת קשה מן הקשים. שנה בת "שני אדרים". "שנה מעוברת" הייתה. כך גם רגינה מעוברת הייתה וכריסה בין שיניה. רבים היו ספונים בביתם ובכללם העגלונים שפרנסתם פחתה. אולם לרבי זוכמן נמצאה הפרנסה בשפע בשל קשריו עם ספקי הנפט והסולר לחימום הבית.
את תפילותיו המשיך בכוונה רבה כבימים ימימה ולא החסיר אף לא תפילה אחת. אף לא בימים בהם נערם השלג והגיע ל שמונה טפחים. פעמים שהיה מִנְיָן ופעמים שהשמש ר' שרול היה לבדו ואין איש אתו מלבד רבי זוכמן. אולם בתפילת המנחה - כבדרך פלא – תמיד נזדמנו לו עשרה אנשים לתפילה. רבי זוכמן הקפיד במיוחד על תפילת המנחה, וזו גמלה לו, ברוב עם הדרת מלך.
ידע שאליהו הנביא נענה בתפילת המנחה. ידע את חשיבותה של שעת רצון.
הניצנים נראו בארץ עונת האביב הגיעה. לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ. פריחה ולבלוב היו מנת חלקם של אנשי ירושלים, מעין פיצוי על החורף הקר והקשה.
ביומו האחרון של חודש אדר ב' - של אותה שנה - כרעה רגינה ללדת. ובשעה טובה ומוצלחת ילדה בן זכר שזיו פניו האיר את בית היולדות בבית החולים "ביקור חולים" - מהלך דקות אחדות משכונת "מאה שערים".
ויהי ביום השביעי, לאחר תפילת שחרית, דפק ר' שרו'ל על תיבת בית הכנסת, לאמור: הודעה חשובה.
"מחר בע"ה" אמר ר' שרול השמש "לפני תפילת המנחה, תתקיים ברית המילה לבנו של רבי זוכמן".
"מזל טוב ! מזל טוב !", נשמע מכל הָעֲבָרִים, ואחדים הביעו תמיהה על השינוי במנהג, שכן דרכם של המתפללים לקיים ברית מילה לאחר תפילת השחרית, אולם ר' שרו'ל הודיע כי זהו רצונו של רבי זוכמן ורצונו של אדם הוא כבודו.
וכך היה. בית הכנסת הגדול שליד השטיעבלעך לבש חג, ליד כסא הסנדק, נעמד המוהל שכלי מלאכתו פרושים לפניו: מיני משחות, אגד-מדבק וחומרי חיטוי וכמובן סכין המוהלים. בעזרת הנשים ממתנת הייתה רגינה עם הרך הנולד.
הכל עמד מלכת. פרט לשעון האורלוגין שהשמיע את נקישותיו בזו אחר- זו. הדקות חלפו במהירות. החמה נתלתה בראשי האילנות ודומה היה שתשקע לפני זמנה. רבי זוכמן זכר את חלומו ואת "משפטו" בבית הדין העליון. אמר לקהל המתפללים "הבה נתפלל מנחה, הסנדק של בני צריך להגיע מארץ רחוקה". אין איש מזקני ירושלים שישכח מה חגיגית הייתה תפלת מנחה של אותו יום. וכשנסתיימה תפילת המנחה, נותרו דקות אחדות בלבד לשקיעת החמה. ההתלחשויות מכל עבר נשמעו כזמזומן של הדבורים, כיצד יכול רבי זוכמן לדחות את הברית ליום התשיעי, וכזאת לא הייתה בבית ישראל, וכן על זה הדרך מסה ומריבה, מצווה ומרי-בה.
הס הושלך בבית הכנסת אל פתח הבית הקדוש נכנס אדם בעל הידור רב, לבוש בחלוק לבן - 'קיטל'- כדרכם של בעלי סנדקאות, ופנה ללא אומר ודברים ונתיישב על הכסא המוגבה. רבי זוכמן לא ידע את נפשו מצער. מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן? והרי אין זה רבי מנדל! איש אחר הוא !. וכיצד יעבור על השבועה שנשבע בבית הדין? הן שטר השבועה בכיסו ?.
רבי זוכמן לחש דבר מה באוזנו של הסנדק, והלה הוציא מכיסו שטר דומה לשטר שבידי רבי זוכמן. רבי זוכמן היה נסער ולפלא היה הדבר בעיניו : " מנין לך השטר הזה? והרי אינך רבי מנדל?" שאל רבי זוכמן. נכון שאיני רבי מנדל אמר האיש אך קניתי הימנו את הסנדקאות, והרי חתימתו למטה. ועתה הבא את הילד לפני שתשקע החמה. סיים הסנדק את דבריו.
רבי זוכמן הרים את ידו כמסמן לרגינה למסור את הילד, ובד-בבד אמר לסנדק: אמסור לידך את הילד ואתה תמסור לידי את השטר, וכך, בעסקת חליפין, נמסר השטר השבועה לרבי זוכמן, התינוק לסנדק. וברית המילה אף היא נתקיימה במועדה: המוהל ברך את הברכות הראויות, מל את הילד, וכשגמר לפרוע, שקעה החמה.
לסעודת המצווה שזמנה נתקצר, הוגשו מיני מזונות ומעט תופינים. ולכשהחלו להתפלל תפילת ערבית רצו לכבד את הסנדק בתפילה להיות לחזן, לא היה זה בנמצא, גז חיש ונעופה, נעלם - כאותו רבי מנדל שנעלם לפני כשנה. ממש באותו מקום.
למחרת היום, משנסתיימה שבועתו, הגיע רבי זוכמן לבית דין צדק וביקש מהספרא דדיינא את עותק שטר השבועה. לאחר דין ודברים, ולאחר שרבי זוכמן הראה באותות ומופתים כי קיים את תנאי השטר, ניתן לו העותק ע"י הדיין.
עתה משהגיע לביתו רצה לקרוע לגזרים את שלוש השטרות ובכך לבטל גזר דין של מעלה, אך מה רבה הייתה פליאתו כאשר השטר מבית הדין היה ריק כדף חלק. להפתעתו גם שני השטרות שהיו בכיסו היו ריקים . אותיות שפרחו להן באוויר.
"אם כך", אמר רבי זוכמן, "לא היה רבי מנדל, לא היה הרבי מפראג, ואולי, בדוחק שבדוחק, היה "מוטל הגנב", בדוחק. אין זה, כי אם מהרהורי לבו ראה".
סוף דבר.
יודעי דבר, רושמי רשומות ומחשבי חישובין שבירושלים אמרו, שבאותו היום – יום ברית המילה של בנו של רבי זוכמן – ישב על כסא הסנדקאות, עוזרו האישי של אליהו הנביא, אם לא למעלה מזה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
