פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 10 שנים ו-6 חודשים עננים מלמעלה Tuval

  קיבלתי את ההודעה בשיחת טלפון כשעמדתי לצאת מהמשרד. זה היה בקשר למר ליאון, כשהשיחה הסתיימה חזרתי אל השולחן ופתחתי במהירות את המגירה הראשונה, הוצאתי את הדף המקופל שהיה תחוב שם בין המון דפים אחרים, קראתי את מה שהוא כתב שם, ורק רציתי לחזור הביתה.
  *
  את מר ליאון הכרתי ביחד עם הבת שלי כמה חודשים לפני שקיבלנו את ההודעה, זה היה בטיסה בחזרה לישראל כשחזרנו מהביקור אצל הסבתא שלה שהייתה מבוגרת מידי בשביל לטוס לישראל ולראות אותה פנים מול פנים. כשמצאנו את השורה שלנו הוא כבר ישב לצד החלון, רציתי לעזור לה לשים את המזוודה הקטנה שלה בתא המטען, אבל היא פשוט לא הייתה מוכנה שאני אעזור לה בשום אופן. מר ליאון הסתכל עלינו מתווכחים אבל לא אמר כלום. לאחר כמה שניות הבת שלי ביקשה ממנו אם הוא מוכן להתחלף איתה במקומות בגלל החלון, ואני אמרתי לה שהיא לא יכולה לדבר אל אנשים זרים כמו שהיא מדברת אליי. הוא הסתכל עליה והתעלם ממני, לא אהבתי איך שלשנייה קצרה הוא הסתכל על כובע הקש שלה שקניתי לה שם בפריז במקום כובע אחר שהיא כבר לא אהבה. "למה את רוצה לשבת ליד החלון אם אפשר לשאול?" "אני אוהבת לראות את העננים מלמעלה." "ושאת כאן למטה?" הוא שאל אותה. "אני לא מסתכלת על העננים כשאני למטה". " למה לא?" "אני לא אוהבת להרגיש כמה שאני קטנה". הבת שלי הייתה בנויה לשיחות מוזרות מהסוג הזה, בעיקר אחרי שהכל התחיל.
  "ולמה זה מפריעה לך להיות קטנה?" הוא שאל אותה ולפני שהיא הספיקה לענות הדיילת הגיעה וביקשה מאתנו לשבת וכשהיא ראתה את הפנים של הבת שלי היא פתאום נהייתה הרבה פחות אסרטיבית בבקשה שלה. מר ליאון שכבר היה קשור בחגורת בטיחות פתח אותה, קם ונתן לבת שלי לשבת ליד החלון כמו שהיא רצתה. "אני לא רוצה שתרגישי קטנה כל הטיסה, אתה, מה איתך?, איפה אתה רוצה לשבת?" הוא שאל אותי ואמרתי לו שאני מעדיף לשבת ליד הבת שלי באמצע. הוא לא אמר כלום חייך ונתן לי להתיישב. הבת שלי אמרה לו תודה ושלושתנו התיישבנו. ראיתי כמה שהיא שמחה לשבת במקום של מר ליאון והרגשתי שאני לא מצליח לנשום באותו הרגע.
  "אתם מאוד דומים אתה יודע?" חצי שעה לאחר ההמראה מר ליאון אמר לי. "כל הזמן אומרים לנו את זה, אני חושבת שאני יותר דומה לאמא שלי אבל". הבת שלי ענתה לו במקומי במהירות, וסובבה את פניה כלפינו מהחלון. "ומאיפה אתם בארץ אם אפשר לשאול?" הוא שאל וחיכה לתשובה, שמתי לב שהידיים שלו קצת רועדות והנחתי שזה קשור לגיל שלו, הוא היה נראה לי בסביבות גיל ה-50 פלוס, בעיקר בגלל השיער האפור, שלו קמטי הפנים, והקול הצרוד שלו. "אנחנו מבית דגן, אתה מצרפת או מישראל?" הבת שלי מיהרה לענות לו שוב. "אני נולדתי בישראל אבל בסביבות גיל 30 עזבתי". "ולמה עזבת לצרפת?" מצאתי את עצמי שואל אותו למרות כל המחשבות שעברו לי בראש שהיו בעיקר על השיחה עם אמא שלה כשנגיע לארץ. "בשביל לכתוב הצגות. זה היה החלום החולף שלי באותה תקופה". "למה הוא חלף?" הבת שלי שאלה אותו וראיתי על פניו שהשאלה שלה מאוד הפתיעה אותו, "אוי, זאת שאלה טובה, בחיי שזאת שאלה טובה. אני מניח שקרו כל מיני דברים אחרים שגרמו לי לשכוח למה באתי לשם". "ולמה אתה לא יכול להגשים אותו עכשיו?" הבת שלי שאלה אותו, ורק רציתי להמשיך לשמוע אותה שואלת שאלות כאלה. ישבתי בכיסא בין שניהם והתחלתי להרגיש שאני מפריע באיזושהי צורה לשיחה ביניהם.
  "...ולא מזמן הבן שלי מצא את נערת חלומותיו בספרד, ואחריי 3 חודשים הם התחתנו והוא הזמין אותי לגור איתם שם, אבל פשוט לא יכולתי לעשות את זה, להתחיל מחדש, אני מבוגר מידי בשביל זה. ואז עלה בי הרעיון לחזור לנתניה ולמצוא אותה לשמוע ממנה פנים מול פנים איך החיים שלה התגלגלו להם. ואז להחליט על לאן אני ממשיך משם". מר ליאון והבת שלי הגיעו לכל מקום אפשרי בתחנות חייו, עד לתחנה האחרונה שלו שהביאה אותו לקחת את הטיסה לישראל שבה נפגשנו. אני חייב להודות שהוא סיפר את הכל בצורה מאוד מעניינת, לפחות את החלקים שאני שמעתי כשהייתי עוד ער. הבת שלי לא הפסיקה לשאול אותו עוד ועוד שאלות, על כל שאלה שהיא שאלה אותו היה לו עוד סיפור לספר ועל כל סיפור שהיה לו לספר היו לה עוד שאלות חדשות לשאול אותו. באיזשהו שלב החלפתי איתו מקומות כי רציתי להניח את הראש ולנסות להפסיק לחשוב, להירדם אולי, אבל המחשבות לא הפסיקו לשנייה אחת, להפך, הן רק התגברו ונהיו יותר ויותר מטרידות, לא ידעתי איך אני אומר את זה לאמא שלה, לא ידעתי איך לעזאזל אני אומר לה את זה.
  "והיא יודעת שאתה אמור לבוא? אתה יצרת איתה קשר?" הבת שלי שאלה אותו בעניין רב, ניסיתי לחשוב מתי פעם האחרונה שמעתי אותה נלהבת ככה ולא הצלחתי להיזכר. "אוי, זה היה יכול להיות מאוד רומנטי אם הייתי פשוט דופק לה בדלת ומפתיע אותה משום מקום כמו בסרטים, אבל אני זקן מידי לדברים מהסוג הזה, אז כן התקשרתי אליה והיא הזמינה אותי לבקר אותה בפעם הבאה שאני אהיה בישראל. אני חושב שהפתעתי אותה ואת עצמי שכשהיא אמרה לי את זה, אמרתי לה אחרי כמה שניות של שתיקה שאני מתכנן להגיע לישראל בעוד שבועיים". "ובאמת באת רק בשבילה?" "לא בשבילה. בשביל הסיפור שלה, אני סקרן מידי, אני חושב שהייתי סקרן כל השנים האלה. פשוט לא הודיתי בזה ודברים אחרים קרו. ולומר את האמת, יש עוד סיבה אחת". "נו??" שמעתי את הבת שלי כמעט צועקת עליו וזה גרם לי לחייך, תמיד אהבתי איך שהיא מרגישה בנוח לדבר עם אנשים שהיא לא מכירה, היא לקחה את זה בוודאות מאמא שלה ולא ממני. לי לרוב אין סבלנות לשמוע אנשים אחרים מברברים את עצמם לדעת, אבל הבת שלי זה משהו אחר, היא יודעת להקשיב ונקשרת בקלות רבה וברוב המקרים זה הדדי. אני לא יודע אם זה טוב או רע, אני מניח שלכל דבר יש יתרון וחיסרון כמו שאומרים.
  בשלב הזה כבר הייתי ער לחלוטין, פקחתי את עיניי וראיתי אותו מוציא חבילת דפים קשורה בסרט אדום. "זו הצגה שכתבת נכון?" הבת שלי שאלה אותו בהתלהבות. לקח לו כמה שניות לענות לה, הוא החזיק בחבילת הדפים והידיים שלו רעדו, הוא רק בהה בהם וראיתי את הבעת הפנים שלה כשהיא מסתכלת עליו ורואה כמה הוא מתרגש. הבת שלי עם הכובע הארור הזה והרגשת חוסר האונים הזו והקולות בראשי עלו שוב בבת אחת, ורק רציתי שקט. "כן. את צודקת. זו ההצגה הראשונה שכתבתי, שנה אחריי שהגעתי לצרפת סיימתי אותה ואף פעם לא עשיתי איתה כלום, חוץ מלשים אותה במקום שבו אנחנו שמים את הדברים שאנחנו רוצים לשכוח מהם אבל לדעת שהם עדיין שם. ובאמת הדפים פשוט חיכו לי בדיוק במקום שבו השארתי אותם מבלי שאף אחד ייגע בהם כל השנים האלו, כאילו הם ידעו שמתישהו אני אבוא ואקח אותם בחזרה אליה". לי זה היה נשמע מאוד טיפשי אבל ראיתי איך הסיפור שלו מרגש את הבת שלי ורק רציתי שהוא ימשיך לדבר איתה על זה. "אני רוצה לדעת מה היא חושבת, אני רוצה שהיא תקרא את מה שכתבתי". הוא אמר זה בקול רועד אבל חזק יותר מטון הדיבור הרגיל שלו. "מה אתה רוצה לשמוע אותה אומרת אחריי שהיא תסיים לקרוא את מה שכתבת?" מר ליאון לא ענה לה ושתק לכמה שניות. הוא הסתכל עליי ואמר לי בקול שהיה נשמע קצת רועד "הבת שלך ילדה חכמה מאוד רק שתדע". "אני יודע. אני יודע". אמרתי לו וחייכתי אליה תוך כדי והיא הסיטה את המבט שלה ממני, ואז היא התחילה להשתעל והדיילת שבמקרה עברה עם עגלת המשקאות שאלה אותי אם להביא לה משהו לשתות מבלי להסתכל עליה. כשהיא הגישה לה את כוס המים היא הסיטה במהירות את ראשה הצידה מבלי להתכוון וכשעיניה נפגשו במקרה עם עיניה של הבת שלי, הרגשתי איך הלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה ורק רציתי להעמיד את אותה דיילת במקום, להגיד לה משהו, לגרום לה להתנצל, אבל אז הרגשתי מכה קטנה ברגל. זה היה מר ליאון. הסתכלתי עליו אבל הוא לא הביט בי ורק חייך לדיילת, "אני חושב שהאדון מולנו סימן לך לבוא" הוא אמר לה. היא הסתכלה לשם לכמה שניות "תודה, אתם צריכים עוד משהו?" היא ניסתה שלא להסתכל שוב על עיניה של הבת שלי כשהיא שואלת את זה. אי אפשר היה לפספס את זה. "אנחנו בסדר, את יכולה ללכת עכשיו". הוא אמר לה מבלי שהספקתי לענות לה. לא ידעתי אם מר ליאון בעט בי במקרה או שזה היה בכוונה, החלטתי להניח לזה ולתת לו ולבת שלי להמשיך בשיחה שלהם.
  
  "ועל מה אתה מתכנן לדבר איתה כשתפגשו?" הבת שלי שאלה אותו בהתלהבות יתרה, כאילו מדובר על משהו שקשור ישירות אליה. "אוי, אני לא יודע, אני גם כל הזמן שואל את עצמי את זה, בטח נדבר על כל מה שמדברים בשיחות כאלה את יודעת, או שאת לא יודעת בעצם, את צעירה מידי מכדי להכיר כאלה שיחות. אני אספר לה על כל מה שעשיתי וכל מה שלא עשיתי ורציתי לעשות, היא תראה לי תמונות של הילדים שלה, אולי אפילו תמונות של הנכדים שלה אם יש לה". "אבל, אבל... מה עם הדברים האמיתיים? אתה לא הולך לדבר איתה על הדברים האמיתיים?" הבת שלי נשמעה מאוד מאוכזבת פתאום. "הדברים האמיתיים? למה את מתכוונת?" "אני מתכוונת שתספר לה על זה שאתה מצטער שעזבת, שלא היית צריך לעזוב, שכל השנים האלה התחרטת על איך שזה נגמר, שאתה תמיד אהבת אותה גם כשהשנים עברו, כל מה שסיפרת לי עכשיו אתה צריך לספר לה". "אוי לא, אני לא יכול להגיד לה דברים כאלה, אני לא, לא בשביל זה טסתי לישראל. לא". "זה לא נכון, זה פשוט לא נכון. אתה באת בדיוק בשביל זה, אתה לא עושה את כל הדרך הזאת בשביל לשמוע מה היא עשתה בחיים, זה לא יכול להיות". כשהיא אמרה לו את זה היא נשמעה כמו שהיא רבה איתי על זה שאני בורח מהעובדות, שאני לא יכול להמשיך להגיד לעצמי שיהיה בסדר כי מאוד יכול להיות שלא יהיה. "את חושבת שאחריי כל השנים האלה, אני צריך להגיד לה את מה שאמרתי לך? במה זה יועיל? למי זה יועיל?" מר ליאון היה נשמע לי מאוד נרגש, כאילו אמרו לו בדיוק את הדבר שהוא רק רצה לשמוע. "אני לא יודעת למי זה יועיל, אבל אני יודעת שלא היית מדבר איתי, עם בן אדם שרק הכרת במטוס, סתם, על כל הדברים האלה, אתה חיפשת מישהו שיגיד לך שזה מה שאתה צריך לעשות. אז הנה מצאת את הבן אדם הזה – אתה חייב לספר לה. אני אומרת לך". "אני לא יודע בקשר לזה. אבל אולי, אולי". הייתה שתיקה והבת שלי הסתכלה עליי פתאום, היה לי נדמה שכאילו היא פתאום נזכרה שאני איתה ביחד במטוס והיא מופתעת מזה, רציתי להאמין שהיא אולי סלחה לי על הריב שהיה לנו לפני שהגענו לשדה תעופה, אבל לא הייתי יכול להיות בטוח. לפני הטיסה היא שמעה אותי מדבר עם אמא שלה בטלפון והיא התפרצה לחדר לפני שהספקתי להגיד לה את מה שרציתי. היא התחילה לצעוק עליי שהבטחתי לה שאני לא אספר לה כלום אלא אתן לשתיהן לדבר אחת עם השנייה בארץ, היא רצתה להגיד לה את כל מה שסיפרו לנו כשהגענו לראות את סבתא שלה. אני אמרתי לה שהיא עוד צעירה והיא לא יכולה להבין איך זה להיות הורה, אבל זה היה תירוץ והבת שלי הרבה יותר חכמה ממני. היא הבינה את זה הרבה לפניי, את זה שלא היה לי ממש מה להגיד לה כי באמת שלא הייתי צריך להתקשר לאמא שלה כמו שהבטחתי, אבל הייתי חייב לדבר עם מישהו, אפילו אם זה היה לדבר איתה, אחריי שנתיים שעברו מאז שהתגרשנו. אם כל הדבר הזה לא היה קורה אני מניח שלא הייתי מוכן לשמוע על האפשרות שאני אדבר איתה שוב, אפילו אם מדובר רק על שיחה בטלפון, לא אחריי מה שהיא עשתה, ולא אחריי מה שהבטחתי לבת שלי. אבל לא היה לי עם מי לדבר, והייתי חייב להוציא את זה החוצה.
  
  "אין לך אומץ? מה זאת אומרת אין לך אומץ?" הבת שלי שאלה את מר ליאון בתדהמה, "אוי, זאת אישה עם משפחה, עם ילדים. היא בטח לא תרצה לשמוע את זה". הבת שלי לקחה נשימה ארוכה, מה שהיא עושה לפני שהיא חושבת על הדבר הבא שהיא צריכה להגיד. "אתה סתם מנסה לגרום לי להאמין לתירוצים שלך". "אני לא מבין מה הכוונה". הוא אמר לה ואז הסתכל עליי לראות אם אני מבין לאן היא חותרת, אני גם לא הבנתי אותה אבל אני כבר הייתי רגיל שהיא עושה את זה כשהיא מתווכחת. "אתה מנסה לשכנע אותי כדי שאני אגיד לך שאתה צודק, שאתה לא צריך לעשות את זה ואז יהיה לך תירוץ מעולה לברוח". "זה לא נכון, אני באתי בשביל לשמוע ממנה את הסיפור שלה ולתת לה את ההצגה שלי ולשמוע מה היא חושבת עליה". "לא. זה הכל תירוץ. אתה בורח. אתם כולכם רק בורחים מהאמת". ואז היא הסתכלה עליי שוב לרגע קצר, ואני ומר ליאון שתקנו והסתכלנו אחד על השני ורציתי לרגע להגיד לבת שלי להנמיך את הקול שלה אבל ידעתי שאם אני אגיד לה דבר כזה היא רק תרים את הקול שלה עוד יותר. הייתה שתיקה לכמה רגעים בינו לבינה ואני גם ככה לא אמרתי כמעט כלום כל השיחה שלהם, הייתי רק עם המחשבות על מה יהיה, ואני חייב להודות שלשמוע את הבת שלי חיה ככה למרות שהיא כעסה, עשה לי טוב, זה הרגיע אותי ורק רציתי שזה יימשך. היא נכבתה נהייתה חלולה לגמרי אחרי שסיפרו לנו את הבשורה ואני רק רציתי שהיא תהיה היא שוב, אבל לא הצלחתי להכניס בה אנרגיות, פשוט לא הצלחתי והניסיונות שלי עוד יותר הרחיקו אותי ממנה ב"חופשה" שלנו בצרפת. "אני הולכת לשירותים אבא, אני כבר חוזרת". היא קמה במהירות והזזתי את הרגליים שלי כדי שהיא תוכל לעבור וכך גם מר ליאון עשה. היא החזיקה את הכובע קש חזק כדי שהוא לא ייפול תוך כדי שהיא הולכת.
  
  "יש לך בת מדהימה אדוני". מר ליאון אמר לי וחיכה לשמוע ממני תשובה במקום החיוך המנומס שנתתי לו מתוך כוונה שהוא יבין שאני לא מעוניין בשיחת חולין איתו. "הרבה זמן שלא הקשיבו לי כמו שהיא הקשיבה לי. לא ידעתי כמה שזה היה לי חסר. שתדע". ההתעלמות שלו התחילה להיות לי מוזרה, ציפיתי שהוא ישאל אותי עליה כבר. "היא אוהבת להקשיב", עניתי. "והיא אוהבת לשאול שאלות, אני מקווה שאתה לא נעלבת ממנה עכשיו ממה שהיא אמרה לך, היא לפעמים קצת ישירה מידי, אני יודע. היא כמו אימא שלה בנושא הזה." "היא סיפרה לי שהתגרשתם כשישנת". "אני רואה שדיברתם על הרבה מאוד דברים" השבתי לו. אני חושב שכשאמרתי את זה נשמעתי קצת כועס אבל זה לא הפריע למר ליאון להמשיך ולדבר. "אוי כן, כיסינו די הרבה פרטים, אבל בעיקר עליי. רק כשהיא שאלה אותי אם יש לי אישה ואמרתי לה שאני אלמן היא פתאום אמרה שאתה ואמא שלה התגרשתם לפני שנתיים, אבל היא לא הרחיבה על זה יותר מידי, ואני לא בן אדם שנוטה לחטט אדוני". "אז היא לא דיברה אתך על מה שאמא שלה עשתה?" "היא לא. לא. לא דיברה איתי על זה, לא". שמעתי בקול של מר ליאון היסוס, כאילו שהוא רצה להגיד משהו אחר אבל אז מאיזושהי סיבה הוא התחרט. "אתה בעטת בי מקודם כשהדיילת הייתה פה, למה עשית את זה?" לפתע שמעתי את עצמי שואל אותו את זה מבלי להתכוון, זה פשוט יצא החוצה ללא סיבה. הייתה שתיקה, ומר ליאון הסיט את הראש שלו לחלון של המטוס, אני הסתכלתי לכיוון השירותים, הבת שלי לא הייתה באופק. "היא לא רוצה שתגן עליה יותר. אני חושב שהיא רוצה שתפסיק". מר ליאון אמר לי כשהוא לא מסתכל עליי. "מה אמרת?" ידעתי מה הוא אמר אבל הוא הפתיע אותי מאוד, וזה המשפט הכי הגיוני שיכולתי להוציא מהפה. "אני הייתי שם. אני הייתי במקום שלך ואני..." שמעתי אותו לוחש והקול שלו רועד. "מה אתה יודע על המקום שלי? מה אתה יודע עליי? מה אתה יודע על הבת שלי משיחה במטוס ארור?" אמרתי לו והוא הסתובב אליי. "אני לא הייתי צריך להגיד את זה, אני לא יודע כלום על המקום שלך, אבל אני רוצה לעזור. ו... " "איך אתה יכול לעזור? אתה לא מכיר אותנו בכלל". נשמעתי תקיף מאוד, נשמעתי כמו בן אדם שמתגונן על חייו, נשמעתי כמו בן אדם שלא חשבתי שאני יכול להישמע, אבל בבת אחת כל הרעל יצא ממני ולא הצלחתי לעצור. "אני יודע שקשה לך עכשיו, אבל אולי אם תקרא את ההקדשה להצגה שלי, את מה שכתבתי, אולי תבין את מה שניסיתי להגיד, אז..." הוא לקח במהירות את חבילת הדפים שהייתה קשורה בסרט האדום, פתח אותה וניסה להגיש לי אותם, ואני בתגובה הושטתי את הידיים שלי קדימה והרמתי אותם במהירות והעפתי לו את כל הדפים מהידיים הרועדות שלו. זה כבר העיר את האנשים שישבו סביבנו וגרם לדיילת לבוא אלינו ולבדוק שהכל בסדר. הסתכלתי על מר ליאון ואיך הוא מסתכל על כל הדפים שלו שהיו פזורים להם בין המושבים, הייתי בהלם מעצמי וכשהרגשתי את הנגיעה בכתף התפללתי שכשאני אסתובב אני לא אראה אותה, אבל שם היא עמדה. הבת שלי מסתכלת עליי. "מה עשית לו? מה יש לך?!" שמעתי אותה אומרת לי, מאשימה אותי בקול שלה, הסתכלתי עליה מחזיקה את הכובע קש שלה ביד אחת וביד שנייה כמה דפים שהיא הצליחה לאסוף. "זה בסדר. זה בסדר, זו הייתה טעות, תאונה קטנה, שום דבר לא קרה, שום דבר". שמעתי את מר ליאון אומר לה ולדיילת והם כולם הסתכלו עליי. לא אמרתי להם כלום והלכתי במהירות לשירותים, הייתי חייב לברוח משם, הייתי חייב לברוח. בעיקר מהבת שלי.
  
  כשהייתי בשירותים של המטוס הסתכלתי על עצמי במראה וחשבתי איך נתתי לעצמי להגיע למצב הזה בכזו מהירות. האשמתי את עצמי שרבתי עם האיש הזקן הזה שבקושי הכרתי. אפילו לא נתתי לו צ'אנס לדבר, להסביר את עצמו, והמשפט הזה שהוא אמר לי לא הפסיק להדהד לי בראש "היא לא רוצה שתגן עליה, היא רוצה שתפסיק". ידעתי שאני לעולם לא אוכל להפסיק למרות שידעתי שזה מה שאני צריך לעשות, וכשהוא אמר לי את זה נזכרתי באמא שלה ואיך היא אמרה לי שהיא לא עוזבת אותנו אלא עוזבת אותי. כשהיא עברה לצפון לנהרייה והתמקמה בדירה שלה, היא כל יום הייתה מתקשרת והבת שלי הייתה עונה לה ומדברת איתה שעות ואומרת לה שהיא מתגעגעת אליה, ולא הייתה שיחה אחת שהיא לא הייתה שואלת אותי אם אני גם רוצה לדבר איתה. ופעם אחת, אפילו פעם אחת לא הסכמתי. כעסתי עליה, כל-כך כעסתי עליה שהיא עזבה אותי לבד, אותנו לבד, הכל היה תירוצים, היא לא רצתה להתמודד, היא אף פעם לא הייתה האישה החזקה, האימא החזקה. וכשהבת שלי הציעה לה לבוא אתנו לצרפת אחרי שהיא התחננה בפניי שאמא שלה תבוא אתנו ואני הסכמתי, אמא שלה פשוט סירבה והסבירה לה שהיא פשוט לא יכולה בגלל הרבה דברים שקרו ביני לבינה. וכעסתי עליי וכעסתי עליה שאנחנו גורמים לבת שלנו לעבור את כל זה בנוסף לכל הדברים שהיא עוברת. ידעתי שאני צריך להתנצל בפני מר ליאון. וכשפתחתי את הדלת ראיתי אותו עומד שם ומחכה לי.
  
  "אני לא התכוונתי להיות ככה, אני מתנצל. זה בגלל..." הסתכלתי עליו עומד ומביט בי ומחייך במבוכה, לא ציפיתי לתגובה כזו ממנו אחריי שהעפתי לו ככה את כל הדפים האלה מהידיים. "זה קורה, כולנו כועסים. אני רוצה לדבר אתך על מה שניסיתי להגיד מקודם". שתקתי ופשוט רציתי לקבור את עצמי על זה שעשיתי שם הצגה בצורה כזאת, שהתנהגתי כמו ילד ולא כמו אבא". מה קרה עם סבתא שלה? מה אמרו לכם?" "היא לא סיפרה לך?" הייתי מופתע שהבת שלי לא אמרה לו על זה כלום. "היא לא הצליחה להגיד לי את זה, היא התחילה לבכות ואמרתי לה שזה בסדר שהיא לא צריכה לדבר על זה, שנדבר על משהו אחר. ואז התחלתי לדבר איתה על מרים, אבל אז לא הצלחתי להגיד לה מה באמת קרה". "מרים?" שאלתי אותו ולא היה לי מושג על מי הוא מדבר. "אהובתי מנתניה, דיברתי עליה עם הבת שלך". "נכון, נכון, פשוט לא שמעתי את השם שלה כשדיברתם". הסתכלתי לקדמת המטוס וראיתי את הבת שלי יושבת שם ומסתכלת עלינו וכשהיא ראתה שאני רואה אותה, היא ישר הסתובבה בחזרה, מסדרת את כובע הקש שלה תוך כדי. "אמרתי לה שאני אדבר איתך ונחזור לשבת. אני רוצה שתקרא את זה רגע". הוא נתן לי את הדף הראשון, דף ההקדשה להצגה שהוא כתב. "אני לא רוצה להיות עוד פעם רע, אבל אני לא מבין איך זה קשור לכל זה". אמרתי לו בייאוש ולקחתי ממנו את הדף. היד שלו הייתה מונפת והוא לא היה מוכן להניח אותה עד אשר אני אקרא מהדף את ההקדשה שלו להצגה שאף אחד לעולם כנראה לא יראה.
  
  "אני לא מבין, מרים היא לא..." אמרתי לו אחריי שסיימתי לקרוא את ההקדשה להצגה שהוא כתב. "התחתנתי איתה. לא עזבתי אותה. היא עזבה אותי. היום כשאני שואל על זה מדי פעם רופאים שמבינים במחלה הארורה הזאת הם אומרים שהיו לה סיכויים הרבה יותר גבוהים להחלים עם הטכנולוגיה והידע שקיימים היום". "בגלל זה אמרת לי שאתה היית במקום שלי" אמרתי לו ורק רציתי לשבת לכמה רגעים. "הייתי במקום שלך, לא כי היקירה שלי הייתה חולה גם, הייתי במקום שלך כי כמוך רק רציתי להגן עליה וזה עשה אותה אומללה, אני בטוח בזה. אבל לא יכולתי, פשוט לא יכולתי להפסיק. לא ידעתי להרפות ולפעמים עוברת לי המחשבה בראש שבסוף ימיה היא פשוט לא יכלה לסבול אותי, אני חושב שבמקום להקל עליה רק הקשיתי עליה, רק חשבתי על עצמי. נתתי לפחד להחליף את האהבה שהייתה בינינו ולא הייתי צריך לתת לזה לקרות. אתה יכול להבין את מה שאני מנסה להסביר?" הוא שאל אותי בקול הצרוד שלו. הוא לא הפסיק להביט בעיניים שלי ורק רציתי שהוא יפסיק להסתכל עליי ככה. "אבל..., למה המצאת לבת שלי את הסיפור הזה? אני לא מבין." "אחרי שקרה מה שקרה עברתי עם הבן שלי לצרפת, פשוט לא יכולתי להישאר איתו בארץ לבד וההורים שלי באותו זמן גרו שם, אבל נדרתי נדר יחד איתו שאנחנו כל שנה נחזור לבקר אותה, שנחזור להגיד לה שלום". "ובגלל זה אתה... אתה כאן בטיסה הזאת". "בגלל זה. כשראיתי את העיניים של הבת שלך, את הכובע שלה, ידעתי, ופשוט החזקתי את עצמי. וכשהיא שאלה אותי אם היא יכולה להתחלף איתי במקומות, פשוט שאלתי אותה את השאלה הראשונה שעלתה לי לראש כדי לא לחשוב על זה. וכשהיא התחילה לשאול אותי שאלות לא יכולתי, פשוט לא יכולתי לספר לה את הסיבה האמתית לביקור שלי בישראל, ואז עלו לי כל מיני תמונות בראש על החיים האחרים של מרים, החיים שיכלו להיות לה, הילדים והנכדים, על ההצגה שהבטחתי לה שאני אסיים ברגע שהיא תחלים, על החלום שאני אגשים אם היא רק תצא מזה. והעיניים של הבת שלך רק גרמו לי לרצות להאמין לסיפור שלי עוד יותר. אני מניח שמה שגיליתם בביקור שלכם אצל הסבתא שלה היה בדיוק ההפך מסוף טוב?" הוא שאל אותי ופשוט עניתי לו מבלי להתחמק " לא הייתה התאמה, באמת האמנו שעם סבתא שלה זה יהיה אחרת לכולנו הייתה את ההרגשה. אני לא יודע להסביר למה." פתאום המטוס התחיל לרעוד וראיתי בגב של כל המושבים את האורות אדומים שמורים על חגירת חגורת בטיחות, הרעידות רק התחזקו, וידעתי שאני חייב לחזור אל הבת שלי.
  ראיתי אותה מחזיקה בכוח את משענות היד של המושב עם שתי ידיה, היא אפילו לא שמה לב שבאתי מרוב שהיא הייתה בחרדה מהרעידות של המטוס. התיישבתי ונתתי לה את היד שלי היא הסיטה את מבטה אליי ולחצה בכל הכוח שהיה לה את היד שלי. "יהיה בסדר, זה עוד מעט יגמר." אמרתי לה וראיתי על פניה שהיא נהיית יותר רגועה, הסתכלתי הצידה וראיתי את מר ליאון, אחריי חצי דקה הוא הגיע התיישב וחגר חגורת בטיחות. "אתה חושב שנתרסק?" הבת שלי שאלה את מר ליאון, המטוס לא הפסיק לרעוד. "אוי לא. המטוס בסדר, זה רק משהו שהיינו צריכים לעבור בדרך, זה הכל." הבת שלי הסתכלה עליו וחייכה חיוך מאולץ והמשיכה ללחוץ לי חזק את היד. אחריי חצי דקה האורות האדומים כבו והמטוס הפסיק לרעוד.
  
  "אני רוצה לבדוק אם אני מתאים." מר ליאון לחש לי שעה לאחר שהתיישבנו שוב, "אתה יודע מה הסיכויים שתהיה התאמה? יש לך מושג?" אמרתי לו בידיעה שהוא באמת לא מבין על מה הוא מדבר. "זה משהו שאני רוצה לעשות, משהו שאני חייב לעשות." הסתכלתי עליו בייאוש, ונתתי לו כרטיס ביקור עם הפרטים שלי. "זה נחמד מצדך, אבל...." "ששש, אתה תעיר אותה, קח את זה בבקשה." הוא הושיט לי עוד דף צהוב ומקופל "תבטיח לי שתקרא אותו רק אם תשמעו ממני שוב פעם באיזושהי צורה." הסתכלתי על הבת שלי ולא אמרתי לו דבר נוסף עד סוף הטיסה.
  
  *
  אחריי שקראתי את הדף, קראתי אותו בערך עוד עשרות פעמים ורק אז העזתי לצאת מהמשרד. לקחתי את הפלאפון ונסעתי הביתה, כשהגעתי הביתה פתחתי את הדלת וחיפשתי את הבת שלי שהייתה אמורה להיות איפה שהיא תמיד, ראיתי רק את אמא שלה עם דמעות בעיניים, ורק רציתי להקריא לה את מה שמר ליאון כתב לה, לבת שלי.
  
  
  
  
  
  
  
  
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

  • לפני 10 שנים ו-2 חודשים היי לקח איזה רבע שעה לקרוא,סיפור מדהים חני

    

    חני

    נגעת פה בהרבה דברים מאוד רגישים
    אבא ובת,גירושין,כעסים,הצורה שאנו מחפשים לשלוט או בעלות על אנשים אחרים
    במקום לתת להם חופש דרור ללכת עם הדרך שלהם.
    
    נהנתי ממש:)תודה
    

    ---

    הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

    כותרת התגובה:
    תוכן התגובה:

    * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.