על גבי אני נושאת עולם שלם,כמו שהרקולס נושא על גבו את האטלס.אך אצלי העולם מורחב יותר ומסורבל.כל החוויות הטובות והרעת שלי אני נושאת עימי בפנים,הן מתערבבות אצלי יחד בתוך ראשי ואינן חודלות ממני.כל נשימה כל פעימה רק מגבירה בי את הרצון להוריד את העולם הזה.אך הם גם זכרונות שאיני רוצה לשכוח.איני מוצאת בי משהו שונה שאחרים אומרים לי שאני מיוחדת,איך אגדיר להם שאני בעצמי עוד לא יודעת מי אני.אני נמצאת במין גילוי עצמי איזה מין בן אדם אני,האם בעצם כל מה שאני מרגישה זה אמיתי?האם אני רואה בדיוק כמו כל האנשים?או שאצלי זה מזווית עין שונה.כל כך הרבה דברים מתעתעים,עוד ממתינה ליום בו אפענח את העולם הנמצא בתוכי.
דקה ועוד דקה עוברות וכך גם השניות כל ספירה,הזמן לא עושה את שלו,דווקא כשצריך אותו הוא לא בא.מביטה בראי,בוהה בעצמי.נערה שגדלה ומנסה לחפש את זהותה האמיתית,את החיים שלה בעוד שהיא בוכה על שטויות או מדוכאת מבלי סיבה.ולמה לעזאזל גיל ההתבגרות כה מציק?יפה?ומדכא ?עוד פעם שאלות ושאלות רק איזה אדם יוכל לענות לי עליהן?כנראה שאצטרך לגלות זאת בעצמי אם הזמן.אותה הילדה שהייתי פעם,שחיבבו אותה לא תשוב.הסבל שחשתי עבר,אך עדיין עוקץ בגבי,אולם הוא עבר אך הכאב עוד חרוט בליבי בזכרוני.
עוד מחפשת את הדרך לליבם של אנשים,כיצד ואיך להתנהג מולם.החיים הם כמו מראה פעמים רבות.הן משקפות לי את המציאות כפי שהיא.כמו שהתקשורת משקפת אותה.שאנשים יפתחו את עיניהם ויראו שמה שיש להם בעולם הזה זה לא משחק,שלא הכל סובב סביבם או תלוי בם,הם אנשים תלותיים כמו האחרים,מי אני שאומר להם זאת?הם גם ככה יהיו בשלהם,אך אני מעדיפה להיות בשקט וכאשר הכל יתפרץ בתוך תוכי וירצה לצאת החוצה,רק אז אצעק ואראה את אני האמתית על אף שאיני מרבה לכעוס או לחשוף את ריגשותיי.כמו המשפט"מים שקטים חודרים עמוק"......הפתגמים הם מלמדים הרבה,וזה מנסיון.
המילים תקועות,לא בוקעות.ורק רוצות לצאת ולומר לאחרים להקניט להם לראש את כל אותם הדברים.למדתי הרבה מאנשים,במיוחד מכמה חברות שלי שהן די דומות לי מבחינה מסויימת.הן לימדו אותי להתמודד בטוב וברע,וזה מה שאעשה.ועל זה אני מודה להן מקרב לב,ומקווה שהן ידעו זאת.
תודה מראש אילונה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
