אני מבקש קצת זמן לבד, ויוצא להסתובב ברחובות. זאת הפעם הראשונה בחיי שאני מהלך לבדי בעיר זרה. מקומיים שחולפים על פניי מחייכים לשלום, ואני מניד את ראשי בחזרה. אני הולך לאטי, מביט במדרכה, באבנים, באספלט ובזגוגיות החלון של החנויות. אלו אותן האבנים ואותו האספלט שיש בתל אביב ואפילו בנס ציונה, אבל כאן זה מרגיש שונה, אחר, בתולי. כאילו הגעתי לאי נידח או ג'ונגל באמזונס שכף רגלו של אדם לא דרכה בו. אני מביט בספסל כאילו גיליתי זן חדש של בעל חיים לא מוכר, ובעץ הצומח מתוך המדרכה כאילו היה עץ נדיר בן מאות שנים. אני בוחן את העיר העצומה הזאת ונזכר בצ'יאנג מאי שאותה דמיינתי לפני הטיול – כפר הבנוי על שטח לא מישורי ועליו מונחים בתי עץ שדרכי עפר בוציות מקשרות ביניהם. מדהים איך הדמיון מרכיב פאזל מתוך כל מיני פיסות מידע שאספת לפני הטיול, ועד כמה הוא רחוק מהמציאות.
אני פוסע ברחובות העיר החביבה הזאת, ומציפה אותי שלווה שמאפשרת לי להמשיך ולהתרגש מכל דבר פשוט, כמו תינוק שאוחז בצעצוע שקיבל לראשונה. אני מתבונן ברוגע והמציאות שנשקפת אל תוכי מזינה אותי בשלווה.
לראשונה מהרגע שנחתתי, אני מרגיש בחו"ל.
מתוך הספר רסיסי טיולים:
http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=13597
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
