"אלוהים. לא לא, רק לא עכשיו" צעק גידי והרים ראשו אל השמיים עת היה סבור כי אין עוד אדם בקרבתו. השעה אמנם הייתה מוקדמת דיה כדי להחליף פנצ'ר בגלגל, אך מבחינתו של גידי, סך הזמן שיוותר לו לענייניו לכשיסיים לסדר את התקלה הפתאומית הזאת לא יהיה דיי מכדי להכיל את כל שתכנן להספיק לעשות.
גידי היה איש משכיל. פעם כשהתחתן הוא עוד היה צעיר, על כן סבר שכל החיים לפניו וכלל לא מיהר. הוא סיים תואר מתקדם בהנדסת מכונות, ניסה להתקבל לחברת הייטק, נכשל ולבסוף מצא מקום עבודה בשרות הציבורי.
גידי האמין שהעתיד הוא טכנולוגי, אשתו קצת פחות. הגירושין של השניים בכלל היו על רקע אחר. היא כעסה עליו שבגד בה. לפחות כך האמינה. אז היא אסרה עליו לראות את הילדים מאז. גידי ציית לבקשתה, מבושה. הוא האמין שיום אחד הרוחות הרעות ירגעו והיא תשוב ותתיר לו להפגש עימם.
גידי מטבעו היה אופטימיסט. כאדם השכיל תמיד לבחון את העתיד כמשהו שיש בו הזדמנות לשיפור, כמהנדס האמין במונח הטכנולוגי "זמן בין תקלות" כלומר, הזמן הממוצע המוגדר לעבודה יעילה של מכונה בין תקלה אחת לשניה. כך הוא גם האמין שחייו מתנהלים. עכשיו הוא בתקלה. עוד מעט הכל ישוב לסדרו.
השעה הייתה כבר שש וחצי בערב באותו יום שלישי. גידי הוריד את ראשו לרצפה והפנצ'ר עדיין שם. הוא סגר את פיו ואימץ את ראשו למחשבה. רק לפני שבוע הודיעה לו גרושתו שסוף סוף יוכל לראות את ילדיו. "רק פעם אחת, לשעה של נסיון. אם יהיה טוב נחשוב על ההלאה" אמרה. "מה כבר יכול להשתבש" חשב לעצמו. הנה גידי שוב עומד להכנס אל תקופת ה"זמן בין תקלות" שלו. תקופה ממוצעת בת שנתיים עומדת לפתחו כעת. זמן שאין בו תקלות.
"למה אלוהים, למה דווקא עכשיו" שב גידי ושאל את אלוהיו.
אבל האחרון רק חייך ושתק.
איי.וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
