"דראקו."
דראקו הסתובב. מאחוריו עמד אביו, לוציוס, מסתכל עליו במבט מאשים, להבת האש הקטנה – שנאלצו להדליק בעצמם לאחר שדובי השתחרר – מעניקה מעט בוהק חמים לשערו הבלונדיני, הכמעט לבן, הקר כל כך.
"אתה עושה את זה שוב." קול מונוטוני, חסר חיים.
דראקו למד להעריץ את הקול הזה, הבטוח בעצמו. הקול שדבר לא יעמוד בפניו.
"בבקשה סלח לי, אבא. אני לא שולט בזה."
"ציור הסימן המובהק ביותר של אויבו של אדון האופל. אתה חושב שזה יכול להיסלח?"
"א-אבא..."
"אם אראה אותך עושה את זה שוב, תהיה בטוח שדובי היה מקבל יחס טוב יותר."
"כ-כן, אבא."
"אני רוצה להאמין שזהו רק שיגעון חולף. שבני אינו מצטרף לצד של הארי פוטר הקדוש," לוציוס ירק את המילה. "מפנה את גבו לאדון האופל ולשושלת מאלפוי הנאצלת בשביל בנה של בוצדמית מטונפת."
האש כבתה.
"לעולם לא אאכזב אותך, אבא."
לוציוס הסתובב והלך משם, נוקש במקלו על רצפת האבן האינסופית.
דראקו העביר גם את רגליו אל הספה וטמן את פניו ביניהן. הוא חיבק את ברכיו אל חזו והתכווץ. היה לו קר, כל כך קר...
הוא נזכר ביום ההוא בחנות הגלימות. זה היה לפני שנתיים, אבל הזיכרון עוד היה טרי במוחו. ילד נמוך, רזה וביישן נכנס לחנות. ראשו, שעליו שיער שחור מזדקר ומלא חיים – שעומד בניגוד רב כל כך לזה של דראקו – מופנה מטה, זווית של מסגרת משקפיים נראית מתחת לפוני הסתור.
הילד הביישן מרים את ראשו, חושף את עיניו הירוקות לאור המנורה.
ודראקו רצה בקרבתו כל כך. אומרים שהדברים השונים ביותר נמשכים זה לזה, כמו מטען חשמלי. כמו אביו שמצא את אימו והתחתן איתה כשלא נותרה ברירה.
מאדאם מלקין העמידה אותם אחד ליד השני ודראקו שאל את הילד שאלות וסיפר לו סיפורים. היה ברור שהילד לא מבין מילה ממה שדראקו אומר, ודראקו היה בטוח שהוא בן מוגלגים, שהם זן קוסמים נחות ומטונף, כך למד. לא היה לו מושג שהילד הוא הרבה יותר מזה. הילד הזה היה מביסו של אדונו של אביו, אדון האופל הנצחי. דראקו ידע שאסור לו להמשיך לדבר עם הילד שהפוני מגיע כמעט עד עיניו ומכסה לגמרי את מצחו, אבל הוא היה... נחמד. וכן, היה נחמד גם להתנשא מעליו בידע.
ואחר כך, בהוגוורטס. דראקו ניסה, הוא ניסה להציע לו לבחור את חבריו בזהירות לאחר שראה שהילד, שאז כבר ידע מיהו, מסתובב עם וויזלי. וויזלים הם אסורים בתכלית האיסור אם דראקו רוצה שאביו ידבר איתו שוב אי פעם, והארי בחר בוויזלי. בבחירה זו נגמרו הסיכויים לזכות בהארי, שלא היה בוצדם אלא גרוע מזה.
דראקו נשבע לעצמו שאביו לעולם לא ישמע על זה.
אבל אחרי שהארי בחר בוויזלי דראקו כעס, כעס כל כך. 'מי שרב מאוהב', זה מה שהוא היה. מאוהב שמנסה להסתיר את אהבתו. ילד בן שתיים עשרה שלא יודע להכיל את העובדה שהוא הומוסקסואל ואת הרגשות הרבים שניעורו בו פתאום, כי מעולם לא הכיר רגשות כאלה. דמותו החזקה, הבטוחה והמובילה של אביו מעולם לא הראתה אותם.
אסור להראות אהבה. אהבה היא רגש מעוור. לוציוס אמר לו תמיד שיהיה גאה בשערו ועורו הבהירים והטהורים, שמדגישים את היותו נצר לשושלת טהורת דם ללא רבב. אהבה יכולה לעוור אנשים ולבגוד בטוהרם, לגרום להם להוליד ילדים פגומים בידיעה מראש. כל כך הרבה קוסמים שגו בשגיאה הזאת, כל כך הרבה התעוורו למען מטרה כה נחותה, למען רגש כה נחות...
ודראקו היה ביניהם.
דראקו אהב את הארי פוטר. עדיין, למרות כל ניסיונות ההכחשה וההתעלמות וההתאכזרות. 'זה עוד יכול להשתנות,' הוא חשב, דמעותיו מכתימות את הספה. 'אתה תהיה טוב יותר מזה. אתה תנצח את זה, אתה...'
"אתה הבן של אבא שלך," הוא לחש לעצמו. אתה חייב לנצח את זה.
הוא לעולם לא יוכל ללכת בדרכו של דמבלדור, הזקן שהיה צריך למות מזמן. הזקן בעל השיער הרב כל כך, הלבן כל כך, לבן יותר משל דראקו. אבל טוהרו של הזקן נפגם, דראקו חייב להאמין. אבא צודק, אבא תמיד צודק ואם לא מקשיבים לאבא דברים רעים קורים.
"אתה טהור דם, ולעולם לא תהיה כמו הוויזלים בוגדי הדם. אתה דראקו מאלפוי, הבן של לוציוס מאלפוי, ואין לאהבה מקום בלבך. אתה שונא את הארי פוטר. אתה מאלפוי."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
