פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 10 שנים ו-7 חודשים אם הייתי גיבור על סופר-מדפדף

  

  סופר-מדפדף

  הוא לא יודע מה עבר עליו באותו רגע. הרי הוא יודע שכולם חושבים שהוא פריק, והוא יודע שזה פלוס מינוס בגלל שהוא מכור לקומיקס. אז מה הניע אותו לעשות את זה? באמת שעכשיו, כשהוא מסתכל בדיעבד לאחורה הוא מבין שזה היה טיפשי. וזה למרות שהמורה אמר שזה יהיה אנונימי.
  הוא הגיש את החיבור בידיים רועדות, מה לעשות? מה עושים באמת כשהמורה מודיע במפתיע שצריל לכתוב בין 10 ל15 שורות על משהו שהיית רוצה להיות, אבל שזה בסדר כי הוא רק רוצה לבדוק את הרמה של הכיתה ולכן לא צריך לחתום בשם? מה הוא היה אמור לכתוב?
  שבוע אחרי זה, המורה נעמד מול הכיתה ומתחיל לדבר. "טוב, יש לנו בעיה חמורה. הבעיה החמורה היא שאם אני לא מודיעה מראש או נותן לכם את זה לבית, אז אתם מגלים לי מה אתם באמת. ואני חייב לציין שאני מאוד מאוכזב. הטעויות שלכם הן מעבר לרמה בסיסית של "שני" ו"שתי" או "נראֵה לי" ו"נראָה לי". אני לא מבין, אני באמת לא מבין איך אפשר להיות אזרח בישראל, לדבר לכתוב ולנשום עברית, ולעשות טעויות כמו ששלכם. יש לנו הרבה עבודה לעשות".
  הכיתה שקטה, רחשים קטנים של אי שביעות רצון, כעס, וזלזול.
  "הנה, אני אקח לי לדוגמה חיבור אחד שכתב תלמיד פה", הוא אומר ופוסע לעבר ערימת הדפים, הוא שולף אחד באקראי ועמוק בתוכי אני יודע כבר שזה שלי, אין לי ספק בזה.
  בקצב מונוטוני ואחיד, אבי המורה מתחיל להקריא את "אם הייתי גיבור על". הוא שם דגש על השגיאות כתיב ("צומת לב" עם צ'?!! מאיפה זה בא?! שירה, איך כותבים את זה? טוב מאוד. תשומת לב! עם ת' וש') על השפה הנמוכה לעיתים ("היו לי כוחות שהיו מבריחים את האמאמא של הפושעים") ועל הרמזים הקטנים לשוביניזם ("בנות שוות לא היו חושבות פעמיים, היו מתפשטות בשבילי על המקום"). את שארית השיעור הוא מקדיש לבחינת טעויות נפוצות שהיו בחיבורים ומדי פעם שולף עם טלפיו חיבור אחד ומשמיץ אותו מול כולם.
  בהפסקה, דני והחבר'ה שלו מתנכלים אלי. "שמעת את זה? אבי לא אהב את מה שכתבת."
  יש טעם להכחיש?, יותר מכך, יש סיבה להכחיש?
  "נו, נו. מעופפי. על מה אתה חושב עכשיו. על ספיידרמן. רוצה לעוף כמוהו מעופפי? כי אני יכול להעיף אותך אם אתה רוצה."
  אין טעם לומר לדפוק הזה שספיידרמן לא יכול לעוף. עדיף להתעלם.
  "איזה מטומטם אתה. אפילו אבי לא סובל אותך. והוא רק מלמד אותנו שבועיים!"
  אם הייתי גיבור על, דני והקופים שלו היו יושבים בשקט, הם היו משפילים ראש כשהייתי עובר לידם ולא מוציאים מילה מהפה. או שהם היו מאלה המעריצים השרופים, שרצים אחריך וקוראים בשם שלך ולובשים חולצות שלך ו...
  "מעופפי..."
  אם הייתי גיבור על הייתי משתיק אותו, הייתי עף איתו מעל כביש סואן ומסביר לו שלא יציק לי יותר, ואז מחזיר אותו לכיתה ונותן לו לנקות את המכנסיים שלו, שהתמלאו בשתן.
  "מעופפי..."
  אם הייתי גיבור על...
  האגרוף נשלח לפנים. רגע של שקט.
  ואז, "יש מכות! יש מכות!"
  
  אמא שלי מזועזעת.
  פסק הדין קצר ולעניין.
  "אין קומיקסים לשבועיים".
  מה? לא!
  "לא. אמא, את לא יכולה לעשות לי את זה."
  היא כועסת, לא אוהבת שגררו אותה לחדר המנהל. לא אוהבת שאני לא מסתדר בכיתה. לא אוהבת שזה בגלל הקומיקסים שלי.
  "הסיבה היחידה שאני מוציאה כסף על השטויות שלך זה כי אמרת שזה מוסיף לאנגלית שלך ולכישורי הציור שלך. אם הייתי יודעת מה שזה יעשה למעמד החברתי שלך לא הייתי מסכימה."
  אם הייתי גיבור על הייתי משכנע אותה, משתמש באיזה כוח טלפתי או בהיפנוזה וגורם לה להבין.
  היא עולה במדרגות לכיוון החדר שלי, לעבר הסטאש שלי. המצבור הפרטי.
  אם הייתי גיבור על הייתי משתמש במהירות על, טס על פניה במהירות הבזק ואז סוגר את הדלת מאחורי ונועל. או שהייתי משגר את עצמי עם טלפורט.
  
  כשאין לי את הקומיקסים שלי אני הולך ליואל. אמא שלו מכירה אותי כבר, היא נותנת לי לעלות לחדר שלו.
  הם אמריקאים, המשפחה של יואל. אבא שלו היה חנון של קומיקסים כשהוא היה בגילו וכשהם באו ארצה היה להם שתי קופסאות מלאות בחוברות ישנות. מאז הם השתדרגו קצת, ולפעמים יואל מזמין מאמאזון.
  אנחנו שוכבים על המיטה שלו, בהתחלה רואים סתם סרט. ואז מתחילים לעלעל בקומיקסים תוך כדי שאני מספר לו מה היה לי היום.
  "איך אתה מסתבך אתה..." הוא אומר לי.
  "כן. אה".
  "בחיבור שלך אבל, לא הזכרת את החיוויאי נכון? כי אם מישהו אחר יודע על זה אז יש עניינים לגאליים עם קופירייטס ושטויות."
  יואל חי בסרט כבר מאז כיתה ז', שהדמות ששנינו המצאנו, ושציירנו לה חוברת בכיתה ט', תגדל יום אחד ותפרוס כנפיים, ויעשו ממנה סרטים וסדרת טלוויזיה.
  החיוויאי. אפילו בפורים פעם אמא שלי תפרה לי חליפה שלו, בהתבסס על הציורים של יואל. והלכתי ככה ואף אחד לא ידע מי אני, רק אני ויואל.
  אם הייתי גיבור על יואל היה הפארטנר שלי. היינו מתחלקים בתהילה 50-50. היו עושים עלינו כתבות בעיתון וספיישלים בטלוויזיה.
  "לא הזכרתי שום חוויאי ושום נעליים. סתם בכללי כתבתי". אני מרגיע אותו. הוא עוצמר לרגע כדי לשלוף ממעמקי הארון את החוברת הישנה שהוצאנו "החיוויאי: אדם בעל כוחות." ומתחת כתוב באדום בולט "גיבור העל הישראלי". יש אפילו מגן דוד בצד העליון שלה.
  אם הייתי גיבור על הייתי החיוויאי. לא הייתי מתעסק בשום פאנסי נבלי על משוגעים עם כוחות. הייתי עוצר פושעים ששודדים חנויות, אנשים שמתפרעים פה ושם בפארקים, אנסים, וכאלה.
  "תגיד, באמת היית רוצה להיות גיבור על?" הוא שואל אותי.
  ברור.
  
  
  המסיכה הדוקה לראשי.
  הכנפיים התפורות מבד מאחורי, מודיעות את נוכחותם כשאני פורס אותם לצדדים.
  החליפה מתנוססת במלוא הודרה.
  חושך בחוץ.
  אני מביט למעטה, ונבהל ממראה עיני.
  אני קופץ.
  אם הייתי גיבור על הייתי עף.
  אבל אני לא.
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.