פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 203 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים כוחו של החורף סופר-מדפדף
"איפה היית?"
הם שואלים אותו "איפה היית?"
"מה עשית אז? איפה היית? למה לא עשית כלום, לא הרמת אצבע. כלום. איפה היית?"
הפנים שלו עצובות, חרושות קמטים, והוא נאנח לו בשקט. אנחה גדולה, שמוציאה ממנו את כל האוויר.
הוא ישן אז. היה כל כך עייף, להיות בכל מקום. והאחריות. האחריות. האחריות הרגה אותו.
והם איכזבו אותו, כל הזמן, איכזבו כל כך הבה שהוא הפסיק לספור.
אז הוא ישן. שינה עמוקה, כמעט נצחית. אם לא היו מעירים אותו הוא לא היה חושב בכלל לקום. הוא לא היה מודע למה שקרה מסביבו, בכלל.
ואז יום אחד, האזעקה שפועלת כבר שנה ומשהו, מצליחה לחדור דרך ההכרה שלו ולהעיר אותו. הוא קם ברגע אחד. מסתכל סביבו בשלווה.
"מה זה האזעקה הזאת? מה קורה פה?" הוא שואל. המלאכים, ישובים סביב שולחן, כולם עוטים חלוקים לבנים, מסתובבים בכיסאותיהם ומביטים בו.
"אנחנו במלחמה" אומר אחד מהם.
"מי?" הוא שואל. חרדה מתפשטת בכל נימי גופו. פניו מביעות מצוקה שקטה. למה הם לא יכולים לחיות בשקט? בלי דרמות.
"כל העולם. עד עכשיו זה לא היה רשמי. רק כמה מול כמה. אבל היום זה נהיה רציני" אומר אחד מהם. הדממה בחדר הורגת אותו. המלאך הזה ספציפית צעיר, הוא לא ראה מספיק קרבות בחיים שלו,ופתאום זה נופל עליו בבום גדול.
הוא מביט על המסך הענק באמצע השולחן. התאריך בצד הוא כ"ז סיוון ה'תש"א. הנורה האדומה הקטנה לא מפסיקה להבהב לרגע. הוא צועד לעברה ולוחץ עליה פעמיים. "מה זה? לא ראיתי נורה אדומה מזמן. זה באג במערכת?"
מלאך בוגר, כנפיו שרוטות מקופלות מאחוריו, חולצתו מוכתמת קצת בדם, אך פניו יפות ומלאות בהירות. "לא זה לא באג. הנורה האדומה..." הוא מהסס ואז ממשיך בקול קודר "יש למתקפה הבאה פוטנציאל להרוג 2.5 מיליון אנשים, ולטווח האורך לחסל את כל עמך".
"כמה?"
"שני תת"ר אלפים בטווח הקרוב, אבל זה רק ברוסיה. וזה רק מתווסף למה שהוא הרג עד עכשיו"
הוא הביט בשולחן, גרמניה התפרסה שם בגדול, ובתוכה מלא נקודות קטנות כחולות, גם כל פולין היתה שטופה בכחול. הוא הביט בעצב במפה.
"אני לא מאמין" אמר ה' "אני יורד לבדוק".
החומה הגדולה והמצמררת, החיילים שעומדים עליה ומשקיפים קדימה. הוא צועד דרך האבן והמתכת, עובד ליד טנק. בפנים הוא שומע שקוראים לו. הוא נע לעבר בקטה קטנה, בפנים עומדים כשלושים מבני עמו. אין שם מקום, דחוס שם. והם לא יכולים לנשום כמעט. בכל זאת, הוא שומע את שמו שוב ושוב.
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים"
התפילין מסביבו, בכל מקום.
מבחוץ הוא שומע צעקות. הוא מסתובב ויוצא, חייל אחד מחזיק יהודי ומרביץ לו. "אסור להתפלל! אסור!" מכה בו עם שוט. הגרמנית שוטפת אותו, הכעס, האגרסיביות שבמילים. היהודי מביט בו, בתחינה, מייבב לעזרה. ואז אחרי עוד שניים שלושה הצלפות, מת.
הוא עומד על הר. בוקר מוקדם, בערך שלוש. מתחתיו עומדים חיילים, ומפטפטים בינם לבין עצמם. הבסיס בו הם נמצאים מלא עד אפס מקום בתזוזה וברחשים.
מטוסים ממריאים לאוויר. היישר לעברו, הם עוברים דרכו וממשיכים הלאה. הוא רואה דרך החיילים השקופים, כלי המשחק, ומרגיש שכל נים בגופם, כל שריר וווריד ואיבר נוטף שנאה, כעס. הוא נרתע לאחור.
כעס ממלא אותו, כעס נורא. והוא אומר אז, בקול גדול.
" וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֵלָיו: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה. מוֹת תָּמוּת"
ובאותו רגע הוא פתח את פיו, ומתוכו יצא קור וכפור.
היטלר יכיר וייפול על ידי כוחו של החורף.
כשהם שואלים איפה הוא היה, הם צודקים. הוא נרדם בשמירה, הפקיד אותם לרשע, לרוע.
אבל הם תמיד שוכחים שמי שהביא למפלתו של היטלר, מי שהוריד את הרייך השלישי, היה החורף.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
