פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 624 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-8 חודשים סולם של אחד עד עשר גוף רביעי
-נו אז אחי, מה נשמע?
-סבבה. הכל סבבה.
-יופי. שמעתי שטיילת לך בחנוכה.
-כן. נגב.
-מגניב, איך היה?
-עזוב אחי. זה ארוך.
...
...
...
טוב, בסדר. תקשיב אבל. עד הסוף.
תדמיין לך סולם של 1 עד 10, סבבה? יש? יופי. זה סולם 1 עד 10 של שמחה, משמע: 10 זה ממש שמח ו1 זה לא שמח, קפיש? עד כאן אנחנו בסדר? יופי טופי.
עכשיו,הכול קורה, כל ההידרדרות הזאת לדיכאון, הנפילה למעטה, מתחילה מזה שמיישב ליד איזו אחת באוטובוס.
איזה אוטובוס אתה שואל, בוא אני אסביר לך. טיול ראשון של "המדעני העתיד" פרויקט כזה של משרד החינוך, אתה לוקח 45 נערים משלושה בתי ספר שונים, שניים מירושלים ואחד מנתניה, כל בית ספר 15 תלמידים, ושולח אותם למקומות שונים בארץ שבהם הם לומדים על תחומי מחקר שונים, פעם אחת שלושה ימים בנגב, לומדים על ארכיאולוגיה ושטויות, פעם אחת בוויצמן, עושים לנו קורס מתקדם של ארבעה ימים בפיזיקה. אתה יודע, נו,החרטה-בארטה הרגיל.
אז קיצר, אני, אנוכי החתיך, עובר את מבחני הקבלה ל"מדעני העתיד" עושה שואו שלם של 'וואי איזה מזליסט אני' וכו'.
טיול ראשון זה לנגב, עולים על האוטובוס, שרים, מכייפים, צחוקים... יום ראשון זה אחלה, פצצות לגבות, כיף אחושלוקי.
יום שני, מתיישב ליד איזו אחת באוטובוס.
מזכיר, אנחנו חמישה עשר נערים ונערות, כולנו מאותה שכבה, אבל אתה יודע, זה עירבוב מוחלט, שני צופי פניקים פה, שלושה פרחות, כמה גיימרים ממגמת מחשבים, ארבעה סנוביות אבל שוות רצח, ועוד כמה שהם כזה ASORTED, מעורבבים קיצר.
אז אני מתיישב ליד איזו אחת, ומיד שם לב שהפרצוף שלה נהיה מ9 ל5. ו5 בסולם הזה שהזכרתי מקודם. כלומר, 'שיואו, איזה באסה שרועי התיישב לידי'.
וזה גורם לי לחשוב, הפנים שלה, זה גורם לי לחשוב על האנשים האחרים באוטובוס. ומיד רץ לי בראש הדמייה של- אני מתיישב ליד מישהו ומה הוא מרגיש באותו רגע בסולם השמחה. ואין, כמה שאני לא מריץ לי את זה בראש- מתיישב ליד נועה, מתיישב ליד אביה, ליד רון, ליד שחר- אני לא מצליח לחשוב על סיטואציה אחת בה אני יתיישב ליד מישהו ומדד השמחה שלו יעלה מעל 7.
וברגיל זה לא אמור לעצבן אותי, באמת שזה לא מזיז לי ברגיל. אלה שמחשבה גוררת מחשבה ולפתע אני חושב לעצמי ש"היי, לכל אחד פה באוטובוס יש איזה מישהו שאם הוא יתיישב לידו הוא ירגיש פתאום 10 שמחה, ורק לי אין". וזה נכון, בחיי שזה נכון. אפילו רון, שאף אחד לא סובל אותו כי הוא קצת מוזר ומתנהג כמו הומו, אפילו לו יש את הידידה שלו שאם הוא יתיישב לידה היא תחייך והם יהיו כזה מעבירים בינם צחוקים.
אז אני יושב לי ככה, יושב לי וחושב לי, כשפתאום מבליחה בי עוד מחשבה, אבל מחשבה מה זה מדכאת. מה שעובר לי בראש זה שאם נניח המורה היתה פונה לכל אחד מארבעה עשר התלמידים האחרים ואומרת לו שיש לו הזדמנות להביא שלושה מהחברים הכי טובים שלו לאוטובוס, אבל שהוא חייב לבחור שלושה אנשים שיעופו, בכל אחד מהרשימות הדחה, של כל אחד מארבעה עשר התלמידים האחרים, אני הייתי מככב בטופ שלוש.
היו כאלה שהיו מעיפים אותי על ההתחלה, והיו כאלה שהיו מעיפים אותי רק בבן אדם השלישי.
אנחנו מגיעים לנקודת לינה. אני בדיכי עמוק. חשבתי לעצמי, וואלה אם אני אשתוק, האם יתגעגעו אלי?אז אני שותק. רק שהשתיקה לא עושה לי טוב, ולאף אחד לא אכפת. לא רק זה, נראה לי שיש כאלה שמפטירים בשקט לעצמם:"איזה מזל".
יש גם את אלה, הנחמדים יותר, ששואלים אותי אם אני בסדר, לא מתוך דאגה כלשהי, אלה מתוך איזה מחויבות שהם מרגישים כלפי המין האנושי. לא מעניין אותם באמת מה עובר עלי.
"אני בסדר" אני עונה להם, ומחייך חיוך ענק, מריר. והם קונים את זה, לא רואים דרך האשליה האופטית. ואחי, זה לא שאני שחקן כוכב או משהו, אני דופק להם חיוך שלא היה גורם לך לרגע אחד להאמין לי. החיוך הכי מזויף שראית כל החיים שלך. אבל הם כל כך עסוקים בעצמם שלא אכפת להם.
מתיישבים בשולחנות בחדר האוכל. כוס עמק, אני לא רעב. אבל בכל זאת מתיישב. שלושת בתי הספר, כמעט מבלי לדעת את זה, מתיישבים בנפרד. שולחן ללידניקים, שולחן לאורטניקים ושולחן לאלו מהבית ספר עם השם המוזר מנתניה, ככה הם קוראים לנו.
ולרגע אחד, כשאני מתיישב בין אביה לרון, אני מרגיש שוב, כאילו המפלס הנאה בשולחן כרגע ירד. כאילו שכולם מרגישים באיזה -2 פחות שמח.
המורה שלנו פוסעת לעברינו ועושה לנו כזה:"אולי תתערבבו קצת...בכל זאת, זאת ההזדמנות שלכם להכיר אנשים מירושלים". טוב נו, אנחנו מהנהנים בראשינו וממשיכים לשבת באותו מקום. לכולם עובר בראש 'על הזיבי מתיישב ליד אנשים שאנ'לא מכיר. על הזיבי', חוץ מלי. אני מסתכל מסביב ובתחושת גועל מבין שאני לא רצוי. אני קם, והולך להתיישב בכיסא ריק ליד חמישה ילדים מבית ספר ליד"ה שבירושלים.
בהתחלה הם לא כזה שמים לב אלי, דופקים בי מבטים של 'איזה מוזר' או של 'מה הוא מתיישב פה?'.
הם מרכלים, בעיקר, על מורים תלמידים וכאלה, כך שאני לא ממש יכול להשתלב בשיחה, שזה באסה. אני פשוט יושב לי שם, שותק ואוכל, ומרגיש את הבאסה בכל הגוף.
ואז, לא יודע מאיפה בא לי, אני שומע את אחד מהם אומר:"ונכון שהמדריך שלנו דומה ממש לאהרון האב בית?" וחלקם מתנגדים לו וזה, ורק אני קופץ לי במקום ואומר:"בואנה אחי, קלעת בול, צודק לגמרי. הוא ואהרון זה קופי-פייסט". והם צוחקים, אשכרה צוחקים. וככה מתפתחת לה שיחה, שקולחת וקולחת ואני נהנה ומרגיש כזה זרם של אדרנלין עובר לי בגוף.
ואז, לקראת סוף הערב, כולם כבר סיימו לאכול וחלק עזבו את אולם האוכל ורק אנחנו יושבים לנו ומעבירים בדיחות בהומור, אחת הילדות הלידניקיות, שיושבת בקצה השני של השולחן עושה לי כזה:"תגיד, רועי, יש מצב שאתה מתיישב בכיסא הפנוי הזה פה? כי אתה יושב כל כך רחוק שאני לא שומעת את כל מה שאתה אומר".
שמעת את זה? מה שאמרתי עכשיו? מה שהיא אמרה לי?
" תגיד, רועי, יש מצב שאתה מתיישב בכיסא הפנוי הזה פה? כי אתה יושב כל כך רחוק שאני לא שומעת את כל מה שאתה אומר".
המשפט הכי יפה אמרו לי כל החיים שלי.
כי אתה מבין, ביומיום אני רגיל ל:"ברוך שפטרנו שאני לא שומע את השטויות שרועי אומר".
והיא אמרה:"כי אתה יושב כל כך רחוק שאני לא שומעת את כל מה שאתה אומר".
אני מרגיש כאילו אני הולך לבכות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-8 חודשים נחמד. חמוד. הצלחת לשלב את הרגשות שלך בכתיבה סופר-מדפדף
-
לפני 10 שנים ו-8 חודשים תודה רבה! מדפדף גוף רביעי
-
-
