פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 784 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים אמנזיה - פרק 3 אנג'ל
הקדמה, בלה בלה, פאנפיק מבוסס אנימה, בלה בלה בלה.
הדבר טרום-פאנפיק:
שם הכותב (נכון לכאן, כינוי): להלהלה אנג'ל.
שם היצירה: אמנזיה.
דירוג: נראה לי ש PG, על קללות ואלימות. האלימות לא קריטית, אבל מפורטת, אני לא חושבת שהיא במצב כזה מזעזע, אבל אם יש לכם משהו נגד אלימות כדאי שתוותרו :O
פאנדום: אינויאשה.
שיפ/דמויות ראשיות: לעת עתה אלה אינויאשה וקגומה.
שיפ - לעת עתה ג'ן. כמובן שיהיו את השיפים הרגילים.
ויתור זכויות - כל הזכויות למיניהן על כל הדמויות שייכות לרומיקו טקהאשי המהולל. אלא אם כן אני אצור דמות. ואז אני אודיע לכם.
הערות: אז הנה. הכל באנימה מתחיל מההתחלה. אז לאלו שלא ראו אותה לא תהיה בעיה.
הקדמה: אנחנו בתקופה הסנגוקו ביפן (מאמצע המאה החמש עשרה עד תחילת המאה השבע עשרה), תקופה בה, מסתבר, קיימים שדים. אז בעוד השדים האלו שורצים כמעט בכל פינה, קיים קרב בלתי נגמר על כוח בין השדים לבין בני האדם.
נערה מופיעה, למרגלות באר בה בני האדם משליכים עצמות שדים מתים, רק עם הבגדים לגופה והנעליים לרגליה. הכוהנת במשלחת שמגלה אותה, מזהה אותה כגלגול נשמתה של אחותה המנוחה, קיקיו. כוהנת רבת עוצמה שמתה לפני חמישים שנה.
בתקופה ההיא, אבן, ושמה שיקון נו טאמה, שמחזיקה בתוכה כוח אדיר, היא מקור למלחמה. האבן נעלמה לפני חמישים שנה. ועם הנערה, היא הופיעה שוב.
***
"אחיך, סשומארו?" זה הדבר היחיד שפלטה מפיה כשהתעוררה.
אינויאשה זקף את גבותיו. "מאיפה את יודעת מי אח שלי?"
קגומה הבינה - היה חוסר מסוים של סנכרון בין אינויאשה שבחלומה לאינויאשה שבמציאות. התת מודע שלה, שהיה בדמותו של אינויאשה - ידע, איכשהו, והכיר, את סשומארו.
הוא נאנח. "זה לא משנה, למעשה, מאיפה את מכירה אותו," אינויאשה הסיט את ראשו, מרחרח את האוויר. "אני ממליץ לך לברוח."
"למה לברוח?" שאלה, תמוהה. "הוא אח שלך."
אינויאשה הסתכל עליה במבט תמוה, ואז התחיל לצחוק. "בת אנוש מוזרה."
היא נזכרה באותו הרגע, סכנה. ככה נאמר לה. אבל היא הייתה עדיין עייפה ובקושי הבינה דברים. השמיים היו עודנם שחורים, אבל חשבה שהשיגה לפחות שעות מעטות של מנוחה, או יותר נכון, קיוותה.
אינויאשה נעמד על אבן קרובה, והעמדה שלקח הייתה דרמטית עד כדי גיחוך - נעמד במעין חצי קידה, באמצע טיפוס על האבן, זוקף את ראשו ועוצם את עיניו, ידיו פשוט מושלכות אחורנית.
הוא הסניף את האוויר, ועיניו נפקחו באחת. הוא כנראה הרגיש כמה קרוב אחיו. עיניו פנו אל השמיים, ופשוט בהו בהם. קגומה הסתכלה לאותה הנקודה שהוא הסתכל עליה - נקודה שחורה החלה וגדלה בשמיים. לאיטה, היא תפסה צורה. כרכרה, מעופפת באוויר, קשורה לשדים חסרי צורה.
העיניים של אינויאשה התרחבו כשהכרכרה הייתה קרובה מספיק כדי שיראה את האדם - או יותר נכון, את האישה, בתוכה.
האישה הייתה יפהפייה, עיניה ענבריות ושיערה שחור וחלק, מתבדר ברוח. עורה היה צח וחלק למראה. האישה הייתה לבושה בקימונו מלכותי בעל שלוש שכבות, שכבתו הבסיסית לבנה, השנייה ורודה, והשלישית לבנדר. היא הקרינה מלכותיות וריחוק מלכותי, היופי שלה היה קר, אבל היה ניצוץ חם בעיניים שלה. ולפיכך, היא נראתה בבירור כמו אדם טוב. כל ההבעה שלה, למרות שהייתה אדישה, היה בה משהו רך.
חוץ מזה, היא נראתה כמו אינויאשה. קגומה הרגישה כאילו היא הכירה אותה, מרוב הדמיון. תווי פניה דמו לשלו, אפם היה זהה, עיניהם חלקו את אותה הצורה. אומנם לא היה ביניהם דמיון אחד לאחד; אבל קגומה ידעה, טוב מאוד, שלאישה הייתה משמעות עצומה בעיניו. היה אפשר לראות את זה באור שנדלק בעיניו ברגע שראה אותה, או בצורה שהגוף שלו נדרך, ככל שהכרכרה התקרבה אליהם.
לרגע אינויאשה קפא לחלוטין, המום. כששני כתמים שחורים הופיעו ברקעם של השמיים, שיערו של אחד התבדר ברוח. עיניו עטו הבעה שנראתה מעט מסוכנת.
לאחר זינק לגובה עצום, ידו מושטת קדימה, אל הכרכרה, והדמות בתוכה, האישה, חייכה והושיטה את ידה אליו.
שנייה לפני שנגעו, שנייה לפני שידו פגשה בידה - הפרידה הייתה גסה - יד ענקית צצה מהשמיים, וחטפה את הכרכרה כולה, מועכת עץ ובד עד שהגיעה לאישה, היד החזיקה בה בגסות, באלימות.
אינויאשה נחת, לא יכול להישאר באוויר - היה גבול ליכולת שלו לזנק. הוא הסתכל בהלם על המפלץ המגודל שהחזיק את האישה בידו, ועיניו הצטמצמו בכעס כשהצללים התבהרו.
היצור בעל השיער הלבן, שהיה הצללית הגבוהה מהשניים - היה דומה ולא דומה לו. שיערו היה כשל אינויאשה; כסוף, ועיניו זהובות, עורם בצבע זהה. אבל תווי פניהם היו שונים, ושיערו של האחד היה ארוך וחלק, בניגוד לשיער הפרוע של אינויאשה. ופניו - בעוד של אינויאשה היו גסות, של היצור היו רכות. אוזניו - הכמעט אנושיות - מחודדות בקצותיהן. על פני היצור היו משורטטים קווים וסהר הוטבע על מצחו. הוא לבש בגדי מלכות. קימונו לבן שהדפס פרחים אדום מוטבע על שרווליו, ושריון קוצני שהתלפף סביב החלק העליון של חזהו וסביב ידיו, כמו רשת מגוננת.
בנוסף, צעיף פרוותי לופף סביב ידו הימנית והושלך מאחורי כתפו - הלה התבדר ברוח ביחד עם שיערו.
היצור הביע והקרין קור, פניו בעלות הבעה אחת בודדה, פיו מעוקל כלפי מטה במורת רצון, ועיניו קפואות.
היצור השני - או יותר נכון שני יצורים. האחד היה שד בעל שני ראשים, שהיה דומה לדרקון במידת מה. כל גופו הורכב מקשקשים ירקרקים, ומשני ראשיו התבדרה פלומה שחורה. אך, היצור היה מבוית - הוא היה מרוסן לאוכף, ועל שני פיותיו הותקנו רסנים.
השד שישב על שד הדרקון, היה דומה לקרפד. נמוך, עורו ירקרק ופניו מכוערות ועגולות. גופו קטן, ועיניו ענקיות, אישוניו דקים. הוא היה לבוש בקימונו חום - קטן, כך שיתאים למידותיו - כובע שחור ודק על ראשו, שהוצמד אליו בבד לבן, ומקל עץ בידו - שהיה לפחות כפול מגובהו.
היצור הרביעי, שמעולם לא היה צללית לאור הירח, היה זה שהחזיק באישה. יצור מנופח וענקי, עורו ירקרק שנראה כאילו היה עשוי משרירים. בפניו הייתה רק עין אחת, חומה, גדולה בהשוואה לפניו שהיו קטנים בעיקר ביחס לגופו. גופו היה נטול שיער. הדבר היחיד לגופו היה כיסוי חלציים עצום, תואם למידותיו.
"סשומארו." אינויאשה פנה לאחד שדמה לו, היצור היפהפה. "מה לעזאזל - ?"
היצור - שהתברר להיות אחיו של אינויאשה - לא חיכה שאינויאשה יסיים לדבר, וקטע אותו תוך כדי מחווה בידו לעבר האישה. "אינויאשה." אמר כמעין ברכה לשלום. עיניו נצצה לאור הירח, והוא נותר אדיש כשהיה כשנקש באצבעותיו והשד הענקי חיזק את אחיזתו באישה. "יש לך משהו שאני רוצה."
"סשומארו, מה - ?" הוא הביט בו וזלזול נשקף מעיניו.
"אני מחפש את טסאיגה, אינויאשה. נשמע מוכר?" האחיזה התהדקה סביב האישה עוד יותר כל עוד המשיך לדבר. "והיא תמות אם אתה לא תציל אותה. מסור לי את המידע שלך והכל יהיה בסדר."
אינויאשה נראה כאילו עיכל את המידע, ואז זקף גבה. "הכל יהיה בסדר? על מי אתה עובד? שום דבר לא בסדר כשאתה מתעסק איתו." לאחר מחשבה, דיבר שוב, "היא מתה. אני לא מאמין לך."
"גם לא כשהושטת את היד שלך אליה?" שאל סשומארו. "אל אמא שלך?"
אינויאשה הסיט את פניו ממנו בבוז. "זה היה אינסטינקט."
סשומארו שתק למולו, אבל היה לו דובר אחר.
"אתה מפקפק בכוחות של סשומארו-סמה." היצור דמוי הקרפד התערב, פיו מעוקל כלפי מעלה. "אם הוא ירצה, הוא יוכל לגנוב בקלות נשמה מגן עדן."
אינויאשה פתח את פיו עיניו מצטמצמות, ואמר, "תשחרר אותה. עכשיו." כן. זה היה אינויאשה. פוקד על אנשים כרצונו. קגומה לא דאגה לו, חשבה שוב ומחשבותיה חזרו על הנקודה הזאת, אפילו קצת, למרות שהסיטואציה לא נראתה קלה. הדאגה שלה הייתה פרטית, רק לה; הגילוי שהאישה הייתה אימו של אינויאשה, אלא העובדה שהיא ידעה את המידע הזה. היא הרגישה כאילו המידע הזה כבר היה ידוע לה, והיא רק הייתה צריכה שיזכירו לה אותו.
"תביא לי את המפתח לטסאיגה, ואני אשחרר אותה."
"אין לי מושג על מה אתה מדבר, סשומארו." אמר, יורק החוצה את מילותיו. "אני לא יודע מי זה טסאיגה, או המפתח שלו."
"טסאיגה." טון הבוז בקולו של סשומארו נטף ממילותיו. "אל תיתמם. החרב שאבא הוריש לך."
אינויאשה, למעשה, באמת לא ידע דבר - היא יכלה לראות ברגע שעיניו נפערו, ואז התעשת, ופיו התעקל כלפי מעלה, בחצי גיחוך. "אבא לא הוריש לי כלום, סשומארו. אתה הוזה."
סשומארו נקש באצבעותיו - ואמו של אינויאשה נאנקה בכאב, סגרה את עינה ונשכה את שפתיה.
"תפסיק, סשומארו!" אינויאשה התפרץ. "אני לא יודע דבר!"
"שקרן!" צעק היצור דמוי הקרפד.
סשומארו ליחך את שפתיו, ועיניו סקרו את אינויאשה. "לא, ג'אקן. תעזוב אותו. הוא לא משקר."
קגומה החליטה להתערב ברגע שסשומארו הניף את ידו לעבר השד; שתיים מציפורניו החלו לזהור בירוק והסתלסל מהן חוט שהיה בלתי נראה עד אותו רגע. היא ידעה את הדבר הזה והכירה אותו.
זה היה שוט, ונראה כאילו הוא יוצר מהאוויר.
היא ירתה חץ מיד, וקטעה את המתקפה של סשומארו על השד. לפני ששמה לב, היא הייתה על הרגליים. מתבוננת בשביל האנרגיה הסגלגלה שהחץ שלה הותיר מאחוריו.
"אינויאשה, תעשה משהו!" היא צעקה מבלי לשים לב, ואז שלפה עוד חץ וירתה לעבר סשומארו, שפשוט עופף מהמקום לפני שהחץ פגע. מה שהיה מרשים, לאור העובדה שהחץ היה מהיר.
אינויאשה קיבל את חיכוכה בסשומארו כאישור. הוא לא העיר לה ולא אמר לה להתעסק בעניינים משלה. הוא פשוט פנה בצורה אימפולסיבית למה שחשוב לו. תוך כדי ירייה היא ראתה אותו מקצוות עיניה, מזנק מעל השד הענקי ומשסף אותו לגזרים, קורע אותו לחתיכות. קגומה הסתכלה על סשומארו וג'אקן והרגישה שמשהו לא היה בסדר. היא ירתה חצים והשניים הדפו אותם - אבל למה משהו הרגיש לא נכון?
היא שמעה קול רעם מצידו של אינויאשה וראתה שהשד התמוטט והיד נותקה ממקומה, אינויאשה חיפש אחרי אמו, כדי לחלץ אותה מההריסות.
לאחר, קגומה הסתכלה שוב על אחיו, שהסתכל על המאורע ואז הסתובב והחל להיעלם בשמיים, ביחד עם שני היצורים שנלוו אליו, פניו ריקות מתוכן. והיא הבינה באותו הרגע דבר שהאדרנלין הסתיר ממנה כשהיה בשיאו; היא הייתה קרב קל לסשומארו. בצורה רציונלית הבינה, לא היה לה סיכוי להביס אותו.
הוא הקל עליה. הוא רצה שאינויאשה ישיג את אמא שלו. היא הייתה כאין וכאפס לעומת כוחו. ופתאום, היא הבינה את מסת כוחו של שד מלא. אומנם אינויאשה היה חזק ממנה, אבל לעומת סשומארו, שד מלא, היא לא הייתה יותר ולא פחות מיצור מזערי, וכדי לפגוע בו הייתה צריכה עוצמה וחוכמה של כמה גלגולי חיים.
סשומארו הקל עליה. היא חשבה שוב. הקל עליה.
היא הסתכלה על אמא של אינויאשה, כשחולצה מהיד שלחצה עליה, וידעה שמשהו לא בסדר בה ברגע שאינויאשה משך אותה אליו ועטף אותה בידיו.
קגומה הציעה לחבוש ולטפל בפצעיה של איזאיוי - אמו של אינויאשה. אבל אינויאשה רק גער בה בתגובה. "זה לא עניינך."
"לא אכפת לי שזה לא ענייני."
"אל תהיי בת אנוש מטומטמת."
"אתה אל תהיה כלב מטומם!"
"תשתקי!" צרח, ואז הכריז, "אני אחבוש אותה."
קגומה מנעה מעצמה לומר לו שהוא אידיוט, ואז ביססה את הטענה שלה בצורה הכי טובה שאינויאשה הבין; ציניות. "ואני בטוחה שתעשה את זה כל כך טוב."
"לא נורא, היא תתמודד."
"תתמודד עם זה כשהיא גוססת מחוסר דם?"
אינויאשה נכנע, לא לפני שצמצם את עיניו ובהה בה בבוז.
כשחבשה את אמו לא מש ממקומה. קגומה הביטה באינויאשה ואז באיזאיוי, וניסתה לברר מה לא בסדר בה. הדם שלה היה ארגמני, כמו של כל אדם, עיניה היו חומות - צבע נורמלי לחלוטין. גם כן שיערה. קולה היה נעים. אולי אפילו נעים מידי, אבל היא הייתה בטוחה שלא היה בזה משהו לא טבעי.
וכשסיימה לטפל בפצעיה, עדיין לא הבינה מה לא בסדר איתה. אולי זה אפשרי שהיא טעתה, וסשומארו פשוט לא טרח לעמוד נגדה מסיבות אחרות. או שבכלל רצה לעזור לאינויאשה, איכשהו.
לא. היא שללה את האופציות האלו. זה פשוט לא נשמע הגיוני.
קגומה לקחה את אינויאשה הצידה. יותר נכון - ממש גררה אותו, מאיזאיוי.
"משהו לא בסדר."
"אה?"
"משהו לא בסדר באמא שלך."
אינויאשה זקף גבות. "מה?"
"סשומארו. אני בטוחה שהוא אפילו לא התאמץ נגדי. הוא פשוט התחמק. אם הוא לא היה מתכנן שום דבר, הוא היה משאיר את אמא שלך אצלו כדי להישאר עם ידו על העליונה - "
"לסשומארו לא היה שום טעם בה."
"סשומארו נראה כמו מישהו שיוותר על היתרונות שלו רק כי הם לא רלוונטיים לאותו הרגע?"
"קגומה, אז מה אני אגיד לך." אמר את שמה בפעם הראשונה. "את מדמיינת דברים. את מסוגלת ל...אה...דברים."
היא הופתעה גם מהמחמאה - למרות שמסוגלת ל...אה...דברים לא ממש מחמיא - והופתעה גם ממנו, אומר את שמה. אך לאחר התעשתה. "אתה עושה טעות נוראה, אינויאשה. אתה אמרת בעצמך שהכוח שלי הוא שלוש מתוך עשר, ושלך אחת עשרה מתוך עשר. אני בטוחה שעם השוט ההוא הוא לפחות ברמה שלך."
אין כמו ריב כדי לסחוט משניהם מחמאות.
"אני בטוח שאת סתם טועה. עכשיו, דיי."
"אבל, אינויאשה - "
"אמרתי דיי." חרץ בנימה תקיפה. "אני מבין למה מציק לך לראות אותי שמח," הוא חייך בממזריות. "אבל לא יכול להיות אכפת לי פחות."
הוא הסתובב והלך בנימה הזאת.
"לעזאזל." סיננה, מטיחה את אגרופה באחד העצים. לאחר מעשה שמחה שהטיפשות האקראית הזאת לא גרמה לה להיפצע.
לאחר שכבה על הרצפה. היא הפנתה את גבה אל השניים והעמידה פני ישנה. היא באמת התכוונה לעשות משהו. היא ניסתה להקשיב, להאזין, אבל היא הייתה כל כך עייפה - וקגומה קיללה את עצמה על המחסור שגרמה לעצמה לפני שנרדמה.
אינויאשה לא נטה לישון. שדים לא ישנים, והיותו חצי שד לא חייבה אותו לישון אף פעם. לא באמת. הוא היה פרנואיד במקצת, והעובדה הזו לא הקלה עליו לישון. אבל באותו הרגע, הוא היה עטוף בחומה של אימו, מתכרבל על ירכיה, ידיה יצרו שבילים בשיערו, עפעפיו רפרפו, והוא נרדם.
בחלומה, קגומה ראתה את אינויאשה ואת אמו. היא עצמה שכבה עם הפנים עליהם. הם היו במקום יפהפה, מלא שיחים, פרחים ועצים. העשב בו היה ירקרק - בניגוד לדשא חסר החיים שהביא איתו הסתיו. המקום פשוט צרח "אביב". השמים, בניגוד לשחור והכוכבים שהיו תלויים בשמיים, היו כחולים, עננים לבנים שטו בהם לאטם.
במרכזו של המקום הזה - סנטימטרים ספורים מאינויאשה ואיזאיוי, היה אגם ענקי. כל כך ענקי שמהמקום בו שכבה, כמעט עד השוק, מרגליה של קגומה טבל בו, אבל רגליה היו חסרות תחושה, והיא לא יכלה להרגיש את מגעם של המים.
היא הסתכלה על אינויאשה ועל אמו, ושניהם היו כל כך שלווים. היא ליטפה את לחיו וחייכה אליו, והוא - להפתעתה - חייך בחזרה. ובאותו הרגע היא תהתה אם היא עשתה טעות כלשהי. אם כל הפרטים האחרים חוץ מהאיחוד הזה לא היו שווים מחשבה.
אינויאשה החל לדבר. "זה גן עדן?"
"כן?" אמו הנהנה ברכות.
"את… את חוזרת לפה?" אינויאשה שאל וקימט את גבותיו. "אבל - "
"זה מקומי, אינויאשה." אמרה. "אבל…"
"אבל מה?"
"זה יכול להיות גם מקומך, אם תבוא איתי."
לפתע הסצנה הזאת לא נראתה מקסימה בכלל. הסצנה הזאת נראתה חולנית. אמו של אינויאשה צעדה מעל פני המים, השיטה אליו את ידיה וגררה אותו אחריה, שניהם עמדו מעל המים.
"אבל - " ניסה לומר, אבל כשחיבקה אותו בזרועותיה מילותיו נמוגו בפיו, עיניו התמלאו בזהוב, האישונים שלו התפוגגו והוא קרס על כתפה. המים בלעו את שניהם.
קגומה לא יכלה לראות יותר. אבל - היא גם לא יכלה לזוז, וכשניסתה לצעוק את שמו של אינויאשה, היא לא הצליחה.
"בת אנוש,"
היא חשבה שדמיינה את הקול הכל כך חרישי.
"בת אנוש."
הקול נשמע שוב והיא התבוננה מסביבה. ולפתע, יצור קטנטן הופיע לידה. כל כך קטן שבקושי יכלה לתארו - מעט שיער לבן נותר על ראשו הזקן, פניו מזעריים, והיא יכלה לראות את אפו המחודד, וגופו הקטנטן - שיכלה לאמוד בגודלה של קרצייה - היה מכוסה בקימונו קטן וירקרק, עם עוד שני שרוולים, לארבעת ידיו.
הוא היה יצור קטן ומוזר.
קגומה רצתה לפתוח את הפה שלה, היא רצתה לשאול מה קורה, אבל היא לא יכלה. משהו עצר בעדה.
"תתעוררי. תסתכלי סביבך. זה לא גן עדן."
המילים "זה לא גן עדן" הוציאו אותה מהאשליה. היא גילתה שהיא הייתה מחוברת לשלשלאות, ושאת השלשלאות החזיקו יצורים שנראו כמו שדים קטנטנים. ברגע שהצליחה להתיישב, הם נסו על חייהם, והותירו רק את השלשלאות. היא חזרה למקום בו עצרו ללילה. השמיים חזרו להיות שחורים, העצים חזרו להיות במצבם הסתווי, רוח סתווית נשבה שוב.
היא לא עצרה לשאול את היצור מי הוא.
"אינויאשה, איפה אינויאשה." מלמלה, אפילו לא בשאלה. היא התמלאה בדאגה פתאומית. היא חיפשה אותו, עיניה מרצדות. בו בזמן ידיה גיששו אחרי החצים והקשת שלה וכמעט מעכו את השד הקטנטן. היא מצאה את אינויאשה - או יותר נכון, מה שנשאר מאינויאשה, בדיוק בזמן.
מי שהתבדתה להיות אמא שלו הייתה שדה. והיא משכה את אינויאשה אל תוך גופה, ממש בלעה אותו פנימה. גופו נעלם בין בשרה, ראשו כבר לא נראה. מחוץ לגופה של השדה בצבצה רק יד אחת שלו.
"אינויאשה!" קגומה צעקה תוך כדי עמידה, ורצה במהירות לעברו. "אינויאשה, תתעורר!"
"מ - ה?" קולו היה רדום ומקוטע, בא ממש מתוך גופה של השדה. אצבעותיו זזו לשנייה, ואז הרפו.
"אינויאשה!" היא צעקה. היא כמעט הגיעה אליו, אבל אינויאשה כמעט נבלע בפנים. הוא כמעט נעלם לגמרי כשסשומארו הופיע.
"יצור חסר תועלת." הטיח בבוז לעבר השדה, אחז בידו של אינויאשה ומשך אותו החוצה.
"לא - !" צעקה השדה כשבעט אותה אל הרצפה. הוא החזיק בידו את גרונו של אינויאשה ווידא שעיניו חוזרות לצורתן המקורית לפני שהניף את ידו, הצליף בשוט הירקרק שלו פעמיים והתיז את דמה של השדה עד שלא נשמה עוד.
"היא שאלה אותך משהו, כשהיא בלעה אותך, לא, אינויאשה? או, שכשהייתם מתחת למים?" הוא שאל, מהדק את ידו על צווארו של אינויאשה. "טסאיגה. אתה לא ידעת איפה היא. אבל אבא ידע. אבא היה מתוחכם." הוא גיחך, והביט על אחיו. "העין השמאלית. הוא הטמין את השער אל הקבר שלו בעין שלך."
קגומה ידעה שסשומארו יכול לגרום לאינויאשה לספוג את החצים שלה בקלות. אם לא, הייתה יורה ממזמן. היא הרגישה חוסר אונים. מסתכלת על שניהם, חסרת מעש, כשסשומארו הצביע בשתי אצבעותיו - אותן אצבעות שיצרו את השוט המורעל, אל מול עינו של אינויאשה.
לרגע, הייתה בטוחה שהוא ינעץ אותן בעינו, וכמעט מתוך אינסטינקט, נסוגה. אבל אז הביטה בשביל האנרגיה הדקיק שנורה לעינו של אינויאשה וגרם לו להיאנק בכאב. הוא אחז בידו של סשומארו. "ת - תעזוב."
כשסשומארו משך את ידו אחורנית, מעינו של אינויאשה יצא משהו, וכשקגומה הסתכלה בעינו השמאלית, לא היה לו אישון.
סשומארו הטיח את אינויאשה על הרצפה והסתובב, הולך בקרירות לעבר היצור דמוי הקרפד, שחייך לעברו.
סשומארו הניח פנינה שחורה על האדמה, והורה ליצור משהו, הקרפד הנהן, ולאחר כמה צעדים קטנים הוא הרים את מקלו והטיח את קצהו התחתון בפנינה.
קגומה ניגשה לאינויאשה, היא התכופפה לעברו. "אינויאשה, אתה בסדר?"
אינויאשה לא הקשיב לה. הוא הסתכל על המאורע. ושפשף את עינו. איכשהו, האישון שלו חזר לעצמו. "אני צריך ללכת." אמר, נעמד. מסתכל על השער ההולך והמצטמק שהותירה הפנינה וסשומארו ומלוו מאחוריהם. "תישארי פה."
בלי להרחיב במילים הוא עבר דרך השער במידיות. לאחר, השער הצטמק עוד ועוד. קגומה לא חשבה, ופשוט הלכה בעקבותיו, משאירה הכל מאחוריה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים אנג'י! מוּמוּ
את כותבת מדהים, באמת. זה נהדר.
(יש לך רק כמה טעויות כתיב קטנטנות, תעברי שוב ותתקני.)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים תודה D: אנג'ל
-
-
