אני יצור של הלילה.הלכתי במורד הרחוב, הרוח נושבת על פני.רוח קרירה, של בוקר חורפי.לפעמים אני מדמיין את העולם מלא בצבעים, עצים ירוקים, שמיים כתומים.זה טיפה מפחיד אותי, המחשבה שלכל דבר יכול להיות צבע שונה.אני אוהב את השחור שלי.גם קצת מפחיד אותי להיות לבד, ברחוב, מזל שזה היה לילה.אני מרשה לעצמי לצאת החוצה רק בלילות ללא ירח וכוכבים, והאוויר עשה לי טוב.אני יודע שזה נשמע קצת מתבכיין, שאני אומר שאני לבד, ושאני מפחד ובכלל אמרתי לעצמי שאתחיל להסתכל על הצד החיובי של הדברים.הבאתי לרוח לשחק לי בשיער, ונהנתי מהחופש הרגעי.ידעתי שיש לי רק שעות ספורות עד הזריחה.השיער שלי היה ארוך ונחבט אחורה-קדימה, כנגד גבי.
כמה שנים עברו מאז שראיתי את עצמי לאחרונה?
יש לי בעיה נדירה.אני מפחד מצבעים, מכולם.אני חי את החיים שלי ככה, בלי צבע, עובר ממקום אפל אחד לאחר.החשיכה מרגיעה אותי.זה לא הופך אותי לבן אדם רע, אני פשוט קצת שונה, אני חושב.זה לא אומר שאני לא מתגעגע, למרחבים פתוחים ולאנשים.למרות שעל אנשים כבר וויתרתי, זה לא כל כך פשוט להתחבר לאחרים עם בעיה כמו שלי.
ידעתי שאדום יחכה לי בקצה הרחוב. הוא היה אחד מהצבעים היחידים שאני מכיר, ולא הנחמד מביניהם זה בטוח.
"מה, שחורצ'יק, יצאת מהמחילה שלך, קצת לטייל?"
"פחות או יותר"עניתי באדישות מזויפת, זה לא משנה מה אגיד, השתלשלות הארועים תיהיה זהה.
את אדום לא ממש עניין מה שיש לי לומר
"הרבה זמן לא ראינו אותך פה אני וכחול"
כחול צעד מאחורי גבו של אדום וחסם לגמרי את קצה הרחוב.עם אדום עוד איכשהו יכולתי להתמודד, אבל כחול ואדום ביחד היו יותר מדי בשבילי, הרגשתי את אחיזתה המטלטלת של החרדה מכווצת את גופי.כחול עמד שם, חיוך טיפשי מרוח על שפתיו.בכל שניה שעברה, הזריחה התקרבה.גווני השחור, שצבעו את הרחוב עד עכשיו, החלו להחלש.אם הייתי מתאמץ מספיק הייתי יכול לראות רמז לקצה-קצהו של צבע ברחוב האפל לשעבר.ידעתי שהשמש תהרוס אותי.הייתי חייב, ללכת, להיעלם, לחזור לחשיכה שלי.
"אדום, כחול, בבקשה, אתם חוסמים לי את הדרך" הקול שלי יצא הרבה יותר גבוה ממה שהתכוונתי, וכחול צחק בקול.זה לא היה הזמן הנכון להיתקל בשני אלה.אדום צעד קדימה, ודחף אותי אחרונית.נפלתי, ונחבטתי כנגד רצפת האבן הקשה.תחילתו של צבע החל להופיע בשמים.
"אבל אנחנו רק רוצים לדבר איתך שחור" אדום אמר בטון מבשר רעות.
"אז הנה" ניסיתי "הייתה לנו שיחה ממש נחמדה"
אבל כמו תמיד לאדום לא היה אכפת ממה שיש לי להגיד.
המכה הראשונה,שברה אותי, הרגשתי שהכל מתפוצץ בלבן.כחול ואדום עמדו מעלי, חוסמים הכל.לרגע, העולם שלי נעלם.הכל היה שונה.כבר לא גוונים שונים של שחור, הכל היה כחול ואדום ובאמצע , פיצוצים חוזרים ונשנים של לבן.הכאב שלי פעם בתיאום עם הפיצוצים. שמעתי את כחול ואדום מצחקקים.שמעתי את צהוב, איפשהו ברקע, מבקשת מהם להפסיק.ובנתיים העולם שלי השתנה, וגם אני
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
