מחר את תתעוררי בבוקר לרחמים של עשר בבוקר ביום חול כשכולם עוסקים בחיים הפתאטים שלהם בהשקעה מרובה את תסתכלי בחוסר רצון לחיים בעיניים ותלחשי תפילה אילמת ותבקשי ממש יפה מאלוהים, או מבודהה או מישו ומריה או ממוחמד או מנשמות אבודות אחרות בעננים או פשוט מכולם ביחד בשביל לחסוך זמן שיקחו ממך את הסבל שהפך למי שאת ושיקחו גם על הדרך אותך כי מה הטעם. מה הפואנטה. מה את שואלת בכלל ולמי את מתחננת ולמה את מנסה הרי כל זה לנצח יהיה שייך בלעדית לאוסף הפתקים הכושל שלך בפלאפון והכאילו ״זעקה לעזרה״ הזה חסר משמעות כי אנחנו חיים בעולם האבסורד ומזל שלמדנו על זה בתיאטרון אחרת היית ממשיכה לבקש ממש יפה כמו כשהיית קטנה ובארבע בבוקר היית מתעוררת מסיוט עם דפיקות לב יותר מהירות מכל העולם ובתפילה אילמת מתחננת לאלוהים שרק לא יפגע באימא או אבא ושיעשה שהכל יהיה בסדר. חבל שאז לא התפללת גם שתרצי לחיות בגיל שמונה עשרה כי אולי כשקטנים יש אלוהים
ואז כשהיית מסיימת עם התפילה אחרי שממש ביקשת יפה
ליבך נרגע והפך לחרשי וגופך צלל לעומקי התרדמת
כשאני אכנע בקרב אני רק רוצה שתדעו שלא לכולם יש מקום בעולם ואל תתנו לזה לדכא אתכם כי אם אתם לא מתעוררים בבוקר לרחמים עצמאיים בתור ארוחת הבוקר אז אולי יש לכם פה מושב שמור וחבל ככה לותר עליו
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
