מאת פרננדו סורנטינו
ידידיי חושבים שאני קל לשכנוע. אני חושב שהם צודקים. כהוכחה מכך, הם מעלים אירוע קטן שהייתי מעורב בו ביום חמישי האחרון.
באותו בוקר קראתי רומן אימה, ולמרות שהייתה זו שעה של אור יום מלא, נפלתי קורבן לכוחו של השכנוע העצמי, הסוגסטיה. סוגסטיה זו נטעה בי את הרעיון שישנו רוצח צמא-דם הנמצא במטבח; ואותו רוצח צמא-דם, מנופף בפגיון ענק, וממתין לי שאכנס למטבח, כך שיוכל לקפוץ עלי ולתקוע את הסכין בגבי.
למרות שישבתי ממש מול דלת המטבח, ולמרות העובדה שאיש לא יכול היה להיכנס למטבח מבלי שאראה אותו, ולא הייתה שום גישה למטבח מלבד אותה דלת - על אף כל העובדות האלו, הייתי בכל זאת לגמרי משוכנע שהרוצח אורב מאחורי הדלת הסגורה.
כך נפלתי קורבן לכוח הסוגסטיה ולא היה לי האומץ להיכנס למטבח. זה הדאיג אותי מכיוון שמועד ארוחת הצהריים הלך והתקרב, והיה זה בלתי נמנע עבורי שאכנס למטבח. ואז נשמע צלצול פעמון הדלת.
"יבוא!" צעקתי מבלי לקום, "זה לא נעול."
האיש האחראי על תחזוקת הבניין נכנס עם שניים או שלושה מכתבים.
"הרגל שלי נרדמה," אמרתי. "תוכל לגשת למטבח ולהביא לי כוס מים?"
איש התחזוקה אמר, "כמובן," פתח את דלת המטבח ונכנס פנימה. שמעתי צעקת כאב וקול של גוף מתמוטט, הנגרר יחד עם כלי האוכל או הבקבוקים. ואז זינקתי מכיסאי ורצתי למטבח. איש התחזוקה, כשחצי פלג גופו על השולחן ופגיון ענק תקוע בגבו, שכב שם מת.
עכשיו, כשנרגעתי, יכולתי לקבוע שכמובן לא היה שום רוצח במטבח.
זהו עניין לוגי - זה היה מקרה של סוגסטיה בלבד.
(מתוך: El mejor de los mundos posibles, הכותרת במקור No Mera Sugestia