אני נושם נשימה אחרונה. עם כל נשימה אני מרגיש את אדי הכפור הפנימיים מותכים כמו להבים מחודדים של קרחונים קפואים בתוך קיבה בשרנית. כל שאנו חווים מהנשימות שלנו זה כמה שהן נצחיות. אני בגובה של 83.7 מטר מעל פני הים. המים אינם קרים ואינם אפלים מספיק כדי לאכלס אותי, כמו שכתבתי עליהם אז. הם עדיין לא הציפו את ריאותיי 35 שעות אל העתיד. אני צופה בגלים השוטפים את הסלעים, חושב על קטרינה. שמונה שנים לתוך העבר שלי, אני מבקש ממנה להישאר איתי עוד קצת לפני שהיא מתה. האצבעות שלי מנסות לגעת בדמעותיה אבל הן מתמלאות בדם. אני מסתכל על הים, שנתיים קדימה, היא מביטה עליי דרך המראה,
מבקשת ממני שאחזור לנטול את התרופות כי אני מאבד את שפיותי. אני יודע שהיא צודקת אבל זה כבר לא משנה. שלוש שנים אחורה, אני מתאשפז לכמה ימים במחלקה הסגורה. קטרינה אינה אמיתית במרחב של המשוגעים. השנה 1986, אני מתעורר בחדר קטן בבת-ים. זה בוקר. קרני השמש החודרות מבעד לתריסי החלון מרגיעות אותי בצלליהן והאור משרה עליי שלווה. שלווה שלא אצליח לשחזר שוב לאחר מכן. אני מביט בכפות הידיים שלי, הן מלאות דמעות, הדמות שמולי חושבת שהיא מטפלת בי, אבל היא לא מבינה דבר. אני בן 15, הנחמה היחידה שלי היא לקרוא ספרים על משוגעים אחרים שמתו לפני שנולדתי. השנה היא 2009, אני יושב במשרד של הוצאת גוונים, מסתכל על העותקים של הספר הראשון שהוצאתי לאור ולא מרגיש דבר.
ארבע שנים קודם, אני סוגר את מעבד התמלילים. האצבע מלטפת את כפתור המחיקה הנצחי המסמן את תיקיית כל הטקסטים שאי-פעם כתבתי. אני נופל על הברכיים בחורשה שבתוך הבסיס הצבאי, הגשם מכה בי, הגרון שלי חנוק מדיי מכדי שהקול שבי שמתחנן לאלוהים שיקח אותי יהיה מובן אף לעצמי. אני בן 19, אני בן 31, אני נושך את השפתיים כשאני מתעורר משינה ומבין שהחלום הזה לא אמיתי ושאני עדיין לבד. אני מסתכל במראה וקטרינה לא שם.
אני לא מזהה את עצמי. העיניים העצובות מרוקנות. אני מוקסם מהשלווה שבחוץ, מעריך את המורכבות של הרגשות שבי -- חלקיקים אנטומיים של בדידות. אני שוטף את ריאותיי במי הסערה החודרים אל משכן ליבי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
