הקירות סוגרים עלי אני מרגישה כאילו אני עומדת להיחנק.
אני לא חושבת שאני יכולה לעמוד על הרגליים יותר.
לא כשהתחושה הזאת סוגרת עלי יותר ויותר מדקה לדקה. תמשיכי ללכת. תשמרי על פרצוף רגיל. אל תחשפי רגשות. אסור לך. אל תתני למפלצות האלה עוד סיבה להשפיל אותך.
רק עוד כמה שעות ואפשר לחזור הביתה ולהסתגר בחדר ולדחוף את הראש בתוך ספר עד שכול הבעיות שלך ישכחו ולהיבלע בעולם אחר. לשמוע מוזיקה עד שהיא אפשר לשמוע את המחשבות של עצמך. את הרחמיים העצמיים.
תפסיקי עם זה את יכולה לעבור את זה. ככה כול יום עובר.
עוד יום מלא במסכה מזויפת ומלא מוזיקה ופנטזיות על עולם אחר.
יש ימים יותר שמחים ויש פחות. לפעמים הימים שבהם אתה צוחק הכי הרבה אתה סובל הכי הרבה.
כי אתה מרגיש לא אתה שהמסכה משתלטת אליך. הם לא אוהבים אותך רק את המסכה. הבנאדם שתמיד יש לו בדיחות ויודע איך להצחיק ולבדר ולהפיג את השעמום. זאת רק מסכה.
הבנאדם שבפנים הוא ריק עצוב ובודד.
אני מרגישה יותר בודדה מתמיד כאילו שהקירות כבר לא סוגרים עלי אלה הרצפה מתחילה להיסדק ועוד שנייה אני נופלת. נופלת לדיכאון.
תחזיקי מעמד את יכולה לעשות את זה את חזקה. זה נכון.
אבל אני פוחדת שיגיע משהו שישבור את הרצפה עליה אני עומדת לגמרי. תבני חומות.
בניתי חומות שישמרו עלי מפני פגיעות של אנשים. אנשים רק פוגעים. תתנהגי כאילו הכול רגיל והכול שמח. אבל את תתני לאף אחד להיכנס לך ללב. אף אחד לא שווה את זה. בזכות החומות והמסכה המצוינת אני שורדת וברור בזכות המוזיקה ועולם הפנטזיה שלי.
אבל עוד כמה זמן אוכל להמשיך לשרוד ככה? עם אני המזויפת הבודדה כול כך. זה המחיר של החומות שבניתי. אני אף פעם לא אפגע קשות אך תמיד אהיה בודדה. חלולה.
מתי יגיע היום שבו הרצפה תיפול ואני יכנס לדיכאון. אני מקווה שאוכל למצוא פתרון עד אז.
בינתיים אני פשוט ינסה להחזיק חזק ולשמור על המסכה. עד שאני אמצא מישהו ששווה לחיות למענו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
