מורכב לי ביחסים עם אמא שלי.
ואני למדה דרכם על עצמי. על דפוסי ההתקשרות שלי על הנקודה הקפואה.
אני מבינה עד כמה הקפאתי חלק ממני כלפיה. אני רוצה להתמסר לה, להתרפק עליה, להתפרק בחיקה. ולא יכולה.
אני רואה אותה, התושיה שבה, החיוניות, היצירתיות. חלקם, דברים שקיבלתי ממנה. רואה אותה גם את צרות הדעת, השיפוטיות
רואה אותה צופה בי. אוספת רשמים. ספק מתרשמת ספק מבקרת
לעיתים, המנעד שלה צר מלהכיל אותי במלואי, אין לה את הקוארדינטות לראות אותי בשלמותי, לפרש אותי בקוטקסט הרחב של חיי, של החיים בכלל.
ולפעמים, יש לה תובנות עמוקות שחודרות מבעד לשריון שאני לובשת מולה. משאירות אותי מבולבלת
איפה עוד אני לובשת את השריון הזה?
גם כשהיא רואה אותי כעת, אני לא נותנת לה להתקרב, לגעת.
רוצה ולא יודעת איך.
הילדה שבי מחפשת את אישורה, צועקת לה, תראי אותי, תראי כמה אני נפלאה
האישה שבי רואה את האישה שבה. סולחת, רוצה להתקרב אליה באמת, רוצה להעניק לה
ולא יודעת איך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
