פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 479 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-8 חודשים יום כיף בטבע, ניסיון נואש מספר 23 במספרו. Nameless
שיין דוסון אמר פעם שחברים מסוימים הם כמו ענפים.
שיין דוסון גם מספר הרבה בדיחות על מין וסמים, אבל זה כבר עניין אחר.
בכל מקרה, שיין אמר שיש חברים שהם כמו ענפים. הם עבים ויציבים, מחוברים אלייך חזק, אתם גוף אחד. בעוד שחברים אחרים הם כמו עלים. הם נמצאים שם לזמן מה, ואז מתנתקים מכם, מעופפים סביבם קצת, ונעלמים.
כמובן, חשבתי לעצמי, בעודי מדלגת מעל שורש עבה במיוחד, שגם הענפים עלולים להתנתק ממך. אם זה בגלל שאיזה ילד טיפש במיוחד ניסה להתנדד על אחד הענפים שלא הצליח לשאת את משקלו - עשיתי את זה פעם, אגב. לא הרעיון הכי טוב שלי - או שבניסיון לקטוף פרי - אני תוהה מה הם מייצגים - הענף כולו נתלש.
אני ממשיכה ללכת, כדי לנסות להתרחק מהם קצת יותר. לא רציתי לבוא לכאן מלחתחילה, אתם יודעים. אבל הכריחו אותי להתעורר ב12:14 בצהריים - אני נשבעת שהלכתי לישון בשעה סבירה, נשבעת! רק שאז הייתי חייבת לחזור למחשב, מסיבות שקשורות לממזרה מעופפת עם נטייה להיעלם בעלות השחר - ולהיכנס למכונית, לנסיעה מדכאת של שעה וחצי, בה אפילו לא יכולתי להתנחם במוזיקה שלי כי האוזניות הנאמנות התקלקלות בגאווה שקטה שהסתרתי בהצלחה מהם.
אבל עכשיו אני ביער איתם ואני חושדת שאפילו מוזיקה לא הייתה עוזרת.
אני באמת לא מבינה את המטרה של היציאות האלו, כי תמיד לוקח להם שעות להתארגן, מה שנותן להם תירוץ לא רע לריב בצעקות מרנינות אוזניים, ואז לתת לשתיקה לתפוס עמדה ברגע שהם נכנסים למכונית.
השתיקה, כמובן, נשברת ברגע שהם יוצאים ממנה.
"היא צריכה לחוות את הטבע," הוא מתעקש. היא מתעצבנת עליו ולוקחת את הילדה בזרועותיה. הוא גונח בכעס בתגובה.
ממשיכים ללכת. ממשיכים לזוז.
לא ככה? זה מה שאנחנו עושים תמיד. מתקדמים. משאירים את זה מאחור. נותנים לזה להיגרר מאחורינו בשקט עד שהסביבה פשוט מנתקת את זה מאיתנו.
הטבע גורם לי למצב רוח של דימויים.
אני רוצה להתחיל לאבד תחושה. אני רוצה להתחיל לאבד רגש. לא לתמיד, לא לנצח. לרגע הזה. אני רוצה את היכולת להתנתק מעצמו ומהרגשות ומהמחשבות שלי, מהמהות שלי ומהמשפחה, מהעבר הקבוע והעתיד הלא יציב.
אז אני מתחילה לדמיין שאני עץ. פשוט ככה.
(תמיד אמרו לי שאני ילדה בעלת דמיון. הייתם חושבים שאני אמצא משהו עמוק יותר מצמח בעל גזע עבה וענפים מתפרשים, אבל כנראה פשוט המחשבות שלי היו עוד תקועות על שיין)
אני מתחילה לדמיין שאני עץ שהתחיל ללכת. הוא ניתק את השורשים מהאדמה, לא זקוק יותר לתמיכתה ולא טורח לתמוך בה. שורש ושורש ושורש, כמו פוסעים זה לפני זה, מין תמנון יבשתי שכזה.
וזה לא משנה איך הוא יכול ללכת ולמה זה קרה, אפילו שלרוב אני מתעמקת בקטעים האלו ונותנת להיסטוריה להתפרש לפני, עכשיו אני רוצה את הכאן והעכשיו, והכאן ועכשיו הוא לפסוע עם רגלי התמנון היבשתי שלי בין הסלעים.
But the trees begin to walk
And the ground begins to talk
אני נזכרת בשיר של Imagine Dragons ומתחילה לזמזם אותו.
"I'm not a selfless man
I'm not a man of wealth."
הם מתרגשים כי הם מצאו פטריות. הם לוקחים סכין ומתנתקים אותם מגופם.
"If I had all the world,
Probably give it to myself."
היא מוצאת גדמי פטריות, ומתלוננת על כך שהקדימו אותם.
But the trees begin to walk
And the ground begins to talk
And myself."
אני שוקעת עמוק יותר בבועה שלי.
זה לא נורא כל כך, אני מודה. לא כל יום הוא סיוט בלתי נסבל. לא כל פעם אני רוצה להתכווץ לתוך עצמי ולהיעלם. להניח את האוזניות הכבדות על ראשי ולהשתיק את הצעקות בעזרת צעקות אחרות.
"Reach, It's not as bad as it seems."
הקול שלי מזייף. אני יכולה להאשים את זה על ההצטננות והצרידות אבל מעולם לא היה לי קול מפותח במיוחד.
אבל כשאני כן זה כל כך נורא.
זה כל כך נורא כי יש את הצמרמורת הזאת שמתפשטת בכל הגוש וכי העיניים שלי מזדגזגות ואני כבר לא שם, אני כבר לא שם, אלא אני בחדר לבן ומרופד, כמו האלו שבבתי חולים לבריאות הנפש, המגוכחים ההם שרואים בסרטים אנגליים ישנים. ואני לובשת כותנת קרועה ומרופטת וצורחת בכל הכוח ותופסת בחוזקה באוזניים שלי והן מדממות ואי אפשר לדעת אם זה בגלל הציפרוניים הכסוסות שלי או בגלל שהצרחה שלי מפקעת את עור התוף שלי.
(אמרתי לכם שאני ילדה עם דמיון)
"I cleanse in the river for somebody else,
For anyone but myself."
הקול שלי דוהה כי אני קרובה אליהם יותר מדי ואני לא רוצה שהם ישמעו אותי.
"נו, קדימה, תמונה אחת!" היא מבקשת.
"לא! די! תפסיקי עם זה!" הוא רועם והולך משם, כשהיא מתחילה לכוון את המכשיר אלי.
אני מגיבה כמצופה כי ככה הייתי מגיב בכל סיטואציה, אפילו שעכשיו אני יודעת מה היא תאמר.
"אוי, את בדיוק כמו אבא שלך."
והיא יודעת שאני שונאת את זה. היא יודעת את זה. אני שונאת את זה יותר מכששנאתי את זה שהיא אמרה שאני לעולם לא אהיה פסיכולוגית כי אני חסרת רגשות. אני שונאת את זה יותר יותר מכפי שאני שונאת אותו.
כי מה שמפחיד אותי יותר ממנו עצמו, זה להפוך אליו. זה להתעורר בוקר אחד ולהבין שאני בדיוק כמוהו, ושיכול להיות, רק קצת, שזה לא הכל באשמתו, ואני הבאתי את האישיות הזאת על עצמי.
אבל היא לא שמה לב למבט המודלק מרוב כעס שמופיע לי בעיניים. אחותי מדגמנת פוזות מול המצלמה ואמא מאושרת.
ממשיכים ללכת. ממשיכים להתקדם. עץ תמנוני אחד, אישה אחת, גבר אחד, ילדה אחת.
אין ביניהם קשר של ממש.
"Good morning myself
It's been a while since we have talked
You have changed."
אני מתחילה לשיר את 30 Lives, עוד אחד של הדרקונים.
"For better or worse is yet to determine
But I am sure
That you'll keep living and breathing until this world turns over."
אפילו שיש סיכוי שאזכה למות לפני סוף העולם.
ושוב ושוב את הבית השני, כי הוא עושה לי צמרמורת אבל לא כזאת לא נעימה, וכי הוא פחות או יותר היחיד שאני זוכרת.
ילדה מוכה אני לא, אמרתי לה, ולא שיקרתי לא אז ולא היום. כי עם כל הבולשיט שקורה, אין לי צלקות. ואני מתעקשת להזכיר את זה כל פעם, כי פעם אין לא חבורה דהויה ולא סימן אדום, לא מהקלים ביותר.
אבל הקטע של הצלקות זה כן שקר, לא ככה?
ושלושים החיים הולך ודוהה גם לו ברקע, ושיר חדש, אחר, מתנגן בפי.
"Far, far away
in the forest, in the forest
Far, far away
keep walking, keep walking."
מעולם לא החשבתי את עצמי כמשוררת דגולה במיוחד.
"Far, far away
from the distance,
they're calling
they're calling your name
the ones who called your family
they're calling your name
the ones who called your friends
they're not your friends
they're not your family
that's not your name.
they're not your friends
they're not your family
that's not your name."
מעולם גם לא הייתי טיפוס אופטימי במיוחד, אני מודה. אפילו שהמקצב מעט ילדותי שכזה, פשוט וקל.
אני נזכרת בשיעור ספרות, כשהשמיעו לנו את השיר ההוא, שיר עם תוכן מדכא ועצוב ונורא, עם מנגינה כזאת שהייתה גורמת לך לחייך ולהתנועע אלמלא שמעת והבנת את משמעות המילים.
והמורה שאלה אם יש איזשהו קשר בין המילים ומנגינה וכל הכיתה צעקה שלא, ואני נמלאתי בהפתעה ושאלתי אם ההבנה שלי בבני ובנות האדם עד כדי כך מועטה.
"אבל יש כאן קשר ברור!" אמרתי אז. לא הבנתי אם זאת בעיה אצלי או אצלם, שכן אצלי זה היה ברור כשמש כאשר הם התעלמו מכך לחלוטין. "הוא מנסה להעביר לנו דרך זה, דרך המנגינה הזאת, איך אנשים מכסים על הטראומות בחיים שלהם." כי זה מה שהאמנתי שהוא עשה שם, כי זה מה שכולם עושים. "המנגינה הזאת היא כדי להראות לנו איך כולם מנסים להמתיק את החיים שלהם, להראות עד כמה הכל מושלם ונהדר על פני השטח." הם מקשיבים. "אם הייתם שומעים את השיר הזה, ולא הייתם יודעים עברית, לא הייתם יודעים מה המשמעות של המילים? הייתם חושבים לעצמך שזה שיר יפה ונחמד ושמח, והיה משנה לכם באותה מידה אם השיר היה על באטמן וחברותו." לבאטמן אין חבורה, אבל אף אחד לא טרח להעיר לי על כך באותו היום.
ונחשו מה? צדקתי. טוב, לפחות לדעת המחנכת שלי. ניסיתי להתעלם מהעובדה שלאחר מכן ידיד שלי אמר לי, "אם הם לא יודעים עברית, איך הם יכולים לחשוב לעצמם ש"זה שיר יפה ונחמד"?" וגיחך, אבל זה בסדר, הומור זה עוד שכבה לשים מעל פני השטח.
אני אוהבת במיוחד את העיוותים הפסימיים האלו למשפטים היפים שאמורים לתת לך תקווה. רק לפני כמה ימים חברה שלי עלתה על אחד.
"לעולם אל תסתכל אחורה, בחורי. ככה אבא אמר לי לפני שמכונית דרסה אותו. אם הוא היה מציץ אחורה הוא היה רואה אותה מגיעה."
ויש גם את האחד הזה, שנאמר על ידי ילד קטן בסדרה קומדיה אמריקאית כלשהי, לאחר שאביו אמר ש-"מה שלא הורג אותך- מחשל אותך."
"אבל סבא קיבל לב ועכשיו הוא לא יכול לנשום בלי מכונה... הוא לא נראה חזק יותר, אבא."
אתם מבינים, המשפטים האלו, שעליהם התבססו המשפטים המתחכמים והפסימיים האלו, הם לא יותר ממשפטים יפים, ועד כמה שלא ננסה להאמין בזה, כולנו יודעים שזה נכון. אבל אנחנו מעדיפים ללכת ולהסתמך על ישות עילאיית, מתרצים אותה כל הזמן, נתמכים בה, או מאמינים שיש חיים אחרי המוות, כמה שזה מיותר ומגוחך ולא הכרחי.
בין הכל המחשבות האלו, המחשבות האתאיסטיות והפסימיות הללו, שוכבת אני, על הגב, ביער הזה, על מחלצת. וידיים משולבות מאחורי הראש ורגליים על האדמה. ואני שוכבת שם ונותנת לי לשקוע לי במחשבות וסיפורים ובדיות, שמועילות בערך כמו היישות העילאיית ההיא, הכל, העיקר שלא להקשיב להם, לתת לקולות לחדור.
זה די קל, האמת, כי אני לא מבינה כל משפט שני ברוסית.
~~
זאת נימת סיום לא סיומית שכזו, אבל פחות קליף-האנגר מאשר הפרק האחרון שכתבתי.
זה גם זמן מצוין לעצור כי Clouds של הדרקונים נגמר, ואפילו שכבר לחצתי על כפתור ה"נגן" כדי להשאיר את הלופ התמידי הזה, הצמרמורות משתלטות והשינה מתחננת.
"They say that London sounds like a city of red
All the prisoners wait for their turn to be dead
You don't love me
You don't love me like you say you did."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-8 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת no fear
זה נפלא. את יודעת, הקטעים האלה שלך, בסגנון הזה, האמתיים, הם האהובים עליי שלך. כי את כל כך כנה. כי הכתיבה שלך כל כך בהירה. זה, לכתוב את הדבר הזה, זה כן סוג כלשהו של אופטימיות מעוות כזו, כי זה מוציא ממצב רע (כמו מרה שחורה והרגשה של עצב, או משהו שדומה לעצב) משהו טוב, כמו קטע יפהפייה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
