פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 507 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים ילדה, גורל אפשרי. זאבה~
טוב, זה גורל אפשרי. פעם הבאה אני אמשיך מהגורל הקודם. ליתר דיוק כמה גורלות אפשריים. תהנו ותקראו פעמיים.
...
הלכתי בין הגופות של משפחתי, ראשו של אחי הקטן היה תלוי בקושי על צווארו. כמה סיבים דקים שקשרו בין סיביי הגוף. עיניים מתות הביטו בי, האשימו אותי בגלל שהתחבאתי. לאצ זכרתי מה קרה, זכרתי רק שהילד הקטן הזה הוא אחי. יצאתי החוצה ולפתע משהו נכנס לתוך הבשר שבבטני. גלי כאב ריטקו אותי למר=קומי, הרמתי את מבטי והבטתי בגבר בעל שער כסוף מביט בי בעיניים קרועות לרווחה, שערו היה מוכתם בדם ושערו של השני נראה כאילו הוא עשוי מדם. צעדתי צעד אחורה, הסתובבתי ושלושה שירי כאב ודם חדרו לתוכי. קרסתי. גרוני ישוסף בקרוב. עצמתי את עיני,מ שיר הדם זעק פה. דמעות ירדו בעיני וגופי רעד מבכי. שיר הדם זעק כאן. זעק וצרח בזעם, כמעט הפך לממשי. הושטתי את ידי קדימה ופחד חילחל לתוכי. הרגשתי אריג, זה השיר? שיר של מוות קרב אליי במהירות מסחררת והכה בי בכל העוצמה. מתתי.
***
דמעות שתפו את עיני, פחד הכה בי שוב ושוב. שיר של כאב, דם ומוות זעק וצרח בהתרסה לנגד החיים הקלושים. יש פה שלושה אנשים. עוד שלושה אנשים חיירים. עברתי ליד גופה של מישהו במדי נינג'ה. למה שלחו אותם להתנקש בנו? מחשבות ריחפו בחלל הריק שהיה ראשי. עברתי פינה מוכתמת בדם וראיתי גבר עם שער אדמוני נלחם עם דוד שלי. הם הבחינו בי, דודי נע במהירות. כמעט ולא יכולתי לראות את מהירותו אך הנינג'ה לא יכול. דודי החדיר לנינג'ה שיר מתכתי של מוות וכאב ודם. צעדתי אחורה בתדהמה. אסור.. אסור לעשות זאת ככה באדישות. אתה רק מגביר את שיר הדם של המקום! טיפש! האוויר רחש סביבי. אסור להרוג יותר אחרת הדם יקום! אתה לא מבין? אה? צעדתי במהירות אל האיש עם השער האדמוני. דודי הביט בפחד וצעד אחרה. נגעתי בצידי ראשו של זה עם השער האדמוני, שיר המוות רחב בו אך שיר החיים עדיין היה קיים. החדרתי לו חיזור לשיר החיים. מעט כאב. הוא צרח בכאב, בייסורים. בחור עם שער כסוף רצח את דודי. החדרתי לתוך זה עם השער האדמוני את החיים שנלקחו מדודי. הוא חייב לחיות! דודי לא ראוי לחיים, הוא לקח חיים בכזאת שאננות. השער האדמוני זכר כל אחד ואחד מהם. תחיה, לעזאזל. תנשום. תפעם. קדימה! הוא נשם נשימה עמוקה וקם בכבדות על רגליו. שמתי לב שאני ישובה על הקרקע. שניהם הביטו בי בדרכות.
"מה שמך?" שאל לבסוף זה עם השער האדום. שם..? אני זוכרת את הצלילים של ה.. שם שנהגו לקרוא לי בו אך זה.. לא נראה לי.. נכון עכשיו.
"סאקורה," אמרתי לבסחוף. פריחת הדובדבן, פריחת הדמים..
***
שירת הדם של הכפר חדרה לתוכי. פחדתי, נדחקתי לתוך פינה קטנה בתודעתי. עצמתי עיניים ונתתי לשיר ושזור חיים בדמותי. אני זכרתי שלוש פעמים שבהם השיר זעק בעונג ופחדתי גדל. התחרה בשיר הדם בגודלו. לבסוף פקחתי עיניים והבטתי בשלוש הגופות שנגררו לכאן. דודי, שערו השחור היה מכסה דם, עיניו הכחולות היו קרועות מחוץ לגולגלתו. בחור עם שער כסוף אחז ברגלו והביט בי ובחור עם שער אדום כמו דם הביט בי בעיניים מתות. הבטתי לדבר שידי אחזה, שיר מוות קטן ומתכתי. שמטתי אותו ודמעות הציפו אותי. ברכיי קרסו.
"סליחה," לחשתי בכאב. "נתתי לזה להתגבר, להשתלט עליי ועכשיו הם מתים. יותר מידי.. דם, יותר מידי כאב.. יותר מידי חיים.."
הוא הביט בי ברגע ארוך. פעם אחת הוא רצח אותי, פעם שנייה עזב, פעם שלישית סלח לי ופעם רביעית.. לא קרתה מעולם..
***
קפצתי מראש הבניין, ראשי קרב וקרב לעבר הקרקע מכסת הדם. חיוך ריחף על פניי, חיוך עצוב. כולם מתים. השיר גועש ורוחש בכאב עמום. לא יכולתי לחיות עם השיר הזה, הוא ישתלט עליי ויגרום לי להרוג כל מי שאוכל לפני שיירדם. לא רציתי גורל כזה. הדם קרב וקרב, שיר המוות זמזם בשקט והשתתק כשמישהו תפס אותי ונחת בתוך זכוכיות מתנפצות ושני גופות של ילדים. הוא יצא במהירות מהחדר הזה והניח אותי במסדרון. הוא היה ריק, הספרים היו על המדף לאורך המסדרון, הקוביות פזורות על הרצפה, מחקות שמישהו ישחק בהם. הרמתי את מבטי. באחת הפעמים זה היה השער הכסוף או השער האדמוני ובפעם השנייה זה היה הדם שלבש צורה אך הפעם זה היה השער האדמוני. הוא הביט בי רגע.
"למה את רוצה כל כך למות?" שאל לבסוף. הרמתי עליו את עיני. שערו נראה סטור, עיניו היו ירוקות וקרות. אני השתקפתי בעיניו, שערי השחור הוכתם בדם, עני היו ירוקות בהירות מידי כמו שהייתה אומרת אמא בחיוך. עורי היה מוכתם בדם ומתחת לכתמי הדם היה עור לבן חולני כמעט. הייתי רזה מאוד אך עצמותיי היו חזקות. הייתי יצור משונה ונראה שהוא מצה עניין כלשהו בי כי הוא הרים בובה שחציה שחורה וחציה לבנה ונתן לי אותה.
"בואי," אמר ואחז בידי. יד אחת הייתה מכסה בכף ידו החמימה והשנייה אחזה בכוח בובה חצי שחורה חצי לבנה עם עיין חצי שחורה וחצי לבנה שקל מעוכל הפריד בניהם. זה היה סמל לשוויון. חיבקתי את השער האדמוני בכוח והוא נעצר. אחרי רגע הוא חיבק אותי והצמיד אותי לחזהו. דמעות עלו בעיניי והוא ליטף את שערי. הרגשתי לפתע תזוזה, במהירות כמעט על אנושית. הבטתי ראיתי את דודי, עיניו מטורפות. השער הדמוני הניח אותי והתכונן לתקום אך אני נדתי בראשי. הוא ימות בקרוב, שיר החיים שלו זמזם בקול חד גוני. משהו מתכתי בקע מחזהו והוא נפל. מישהו בשער כסוף עמד מאחוריו. עיניו עברו ממני אל השער האדמוני. שיר של מוות זמזם סביבם. פתחתי את פי מעט אך לא ידעתי מה לומר, אם הם ילחמו שלושה אנשים ימותו. צעדתי צעד קטן קדימה ובלעתי את רוקי. שיר המוות התקרב אליי.
"אם תילחמו שלושה ימותו," אמרתי. "אני מוכנה למות כדי שרק אחד ימות. שיר המוות חזק מידי במקום הזה אז בבקשה, תהרגו אותי לא כאן." הבטתי בהם. רק לא כאן, במקום ששיר המוות כל כך מוחשי. זה צמרר אותי. האיש עם בשער הכסוף חייך אל השער האדמוני.
"יש לכם את אותם עיניים," אמר לבסוף בהרהור. שיר המוות השתתק לבסוף. ברכיי קרסו וידיים תמכו בי. הבטתי למעלה כדי לראות את השער האדמוני וראיתי את השער הכסוף מביט בי.
"ילדה אמיצה.." מלמל והעמיד אותי. השער האדמוני, שהיה דרוך עד לפני שנייה נרפה ואחז בידי, הניף אותי על כתפיו והחל לרוץ במהירות כמעט על טבעית.
אתם יכולים לבחור איזה גורל אתם רוצים ואני אתחשב בזה. הראשון היה רק גורל אפשרי, נדמה לי. קראו פעמיים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים הסיפור ילד עם כאב
סיפורייך מעוררים בי השראה כעס וזעם ורצון למחוץ את כל הקרוב אלי. הייתי מעוניין לשמוע עוד ממה שטמון במוחך השופע והיצירתי, אם תרצי לשמוע קצת מסיפורי האישיים תשלחי לי הודעה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים אה.. זאבה~
-
-
