קסנדרה ניגשה אל החלון הכבד העשוי עץ. היא הזיזה אותו והסתכלה דרכו.
הכל כוסה בשלג. אי אפשר היה לראות דבר מבעד כל הלובן בחוץ. היא הייתה מעדיפה להשאר בבית, לשבת מול האח ולסרוג, כמו שהיא תמיד עושה, אבל היא ידעה שהיום היא תהיה חייבת לצאת. היא הבטיחה שתחכה לו שם היום, ליד העץ שלהם והיא תקיים את הבטחתה.
היא הורידה את הצעיף הגדול מהמראה המלוכלכת והסדוקה. פניה, אשר נראו מההשתקפות שלה, היו לבנות כמו המוות. עיניה הכהות נראו כמו שני פחמים הדבוקים לה לפנים. היא הייתה מזועזעת מהמראה שלה, היא רצתה שהוא יראה אותה כמו בפעם שעברה, באביב. אז היא הייתה מלאת חיים ויופי.
היא צבטה זמן ארוך את הלחיים שלה כדי להחזיר לעצמה קצת צבע לפנים. היא התכסתה בצעיף הגדול שהיה בעבר שייך לאימה ולקחה את המגפיים הכבדים שהיו ליד התנור המיושן. כשהיא פתחה את דלת העץ הקור היכה בפניה כמו סתירה.
קסנדרה נאבקה עם צעדיה נגד הרוח החזקה והשלג הכבד שנערם בכל מקום. היא הייתה בדרך לפגוש את אהובה. הוא עזב אותה כאשר יצא למלחמה. שבעה חודשים עברו מאז שהוא נשק לה בפעם האחרונה ונפרד ממנה, מתחת לעץ התלייה שהוציאו איכרים פשוטים ובוגדים להורג שם. העץ לא הפחיד אותה, הוא היה אהוב עליה מאוד. העץ סימל לה את תחילת האהבה, אף שגם באופן טרגי סימל את סיומה. היא נזכרה בכל הסיפורים והשירים שנכתבו על העץ. אוהבים היו נפגשים כאן, אנשים נפלו כאן בקללת האהבה.
היא ידעה שהוא יופיע, אם האהבה שלהם עתידה להסתיים, זה יהיה על העץ ולא כאשר הוא ילך לזרועותיו של המוות במלחמה הקשה.
קול מגפיה השמיע צליל גריסה כשצעדה על השלג, הצעיף היה מהודק בחוזקה אל גופה. היא נעמדה מתחת לעץ, הכפור צלף בגופה השברירי ובפניה החיוורות. היא לא יכלה לראות דבר מרוב הלובן, אפילו האוויר עצמו היה לבן.
קסנדרה חיכתה זמן רב לאהובה. זה הרגיש לה כמו שעות ארוכות.
לפתע היא ראתה צללית מבעד למסך השלג. הוא התקרב אליה. עיניה היו מצומצמות, מנסות לראות. הוא הגיע ונעמד מולה.
"זה אתה? זה באמת אתה?" היא שאלה בקושי רב עם קול צרוד.
במקום לענות לה הוא נגע ברוך בפניה. הוא היה לבן וטהור כמו השלג. הוא היה שקוף ושברירי והיא ראתה את הסופה דרך גופו.
הוא קרה לה לבוא. היא לא יכלה להגיד לו לא. היא נענתה בחיוב, לא יכולה לדמיין חיים בלעדיו. היא צעדה אחריו, למקום ששניהם שייכים אליו.
כשנגמרה הסופה, תושבי הכפר מצאו אותה שם- על העץ, כמו שהבטיחו לה שיקרה. אבל בעצם, היא לא הייתה שם. היא הייתה עם אהובה, כמו שהיא הבטיחה לו.
הכל כוסה בשלג. אי אפשר היה לראות דבר מבעד כל הלובן בחוץ. היא הייתה מעדיפה להשאר בבית, לשבת מול האח ולסרוג, כמו שהיא תמיד עושה, אבל היא ידעה שהיום היא תהיה חייבת לצאת. היא הבטיחה שתחכה לו שם היום, ליד העץ שלהם והיא תקיים את הבטחתה.
היא הורידה את הצעיף הגדול מהמראה המלוכלכת והסדוקה. פניה, אשר נראו מההשתקפות שלה, היו לבנות כמו המוות. עיניה הכהות נראו כמו שני פחמים הדבוקים לה לפנים. היא הייתה מזועזעת מהמראה שלה, היא רצתה שהוא יראה אותה כמו בפעם שעברה, באביב. אז היא הייתה מלאת חיים ויופי.
היא צבטה זמן ארוך את הלחיים שלה כדי להחזיר לעצמה קצת צבע לפנים. היא התכסתה בצעיף הגדול שהיה בעבר שייך לאימה ולקחה את המגפיים הכבדים שהיו ליד התנור המיושן. כשהיא פתחה את דלת העץ הקור היכה בפניה כמו סתירה.
קסנדרה נאבקה עם צעדיה נגד הרוח החזקה והשלג הכבד שנערם בכל מקום. היא הייתה בדרך לפגוש את אהובה. הוא עזב אותה כאשר יצא למלחמה. שבעה חודשים עברו מאז שהוא נשק לה בפעם האחרונה ונפרד ממנה, מתחת לעץ התלייה שהוציאו איכרים פשוטים ובוגדים להורג שם. העץ לא הפחיד אותה, הוא היה אהוב עליה מאוד. העץ סימל לה את תחילת האהבה, אף שגם באופן טרגי סימל את סיומה. היא נזכרה בכל הסיפורים והשירים שנכתבו על העץ. אוהבים היו נפגשים כאן, אנשים נפלו כאן בקללת האהבה.
היא ידעה שהוא יופיע, אם האהבה שלהם עתידה להסתיים, זה יהיה על העץ ולא כאשר הוא ילך לזרועותיו של המוות במלחמה הקשה.
קול מגפיה השמיע צליל גריסה כשצעדה על השלג, הצעיף היה מהודק בחוזקה אל גופה. היא נעמדה מתחת לעץ, הכפור צלף בגופה השברירי ובפניה החיוורות. היא לא יכלה לראות דבר מרוב הלובן, אפילו האוויר עצמו היה לבן.
קסנדרה חיכתה זמן רב לאהובה. זה הרגיש לה כמו שעות ארוכות.
לפתע היא ראתה צללית מבעד למסך השלג. הוא התקרב אליה. עיניה היו מצומצמות, מנסות לראות. הוא הגיע ונעמד מולה.
"זה אתה? זה באמת אתה?" היא שאלה בקושי רב עם קול צרוד.
במקום לענות לה הוא נגע ברוך בפניה. הוא היה לבן וטהור כמו השלג. הוא היה שקוף ושברירי והיא ראתה את הסופה דרך גופו.
הוא קרה לה לבוא. היא לא יכלה להגיד לו לא. היא נענתה בחיוב, לא יכולה לדמיין חיים בלעדיו. היא צעדה אחריו, למקום ששניהם שייכים אליו.
כשנגמרה הסופה, תושבי הכפר מצאו אותה שם- על העץ, כמו שהבטיחו לה שיקרה. אבל בעצם, היא לא הייתה שם. היא הייתה עם אהובה, כמו שהיא הבטיחה לו.