לעולם אל תעקוב אחרי לחישות. זה היה המסר האחרון שרון למדה, זה היה המסר האחרון שחשבה עליו שבריר שנייה לפני מותה.
במשך שבועות ראתה אותם מסתכלות עליה. שתי הנשים חסרות הפנים, חסרות ההבעה. אחת קראה ספר על הספסל, והשנייה קטפה פרחים בקצה השני של הפארק. כל פעם שרון היתה חוזרת מבית הספר ועוברת בפארק הזה הן היו שם, וכל יום האישה היתה קוראת אותו דף בספר ומסתכלת לאותה נקודה בשורות הדיו השחורות. הן מעולם לא זזו- אפילו קוטפת הפרחים נשארה באותה התזוזה במשך שבועות שבידה סלסלה מלאה למחצה בורדים ובידה חרצית בודדה, שהיא מקרבת לאפה.
הנשים הללו הפכו לאגדה אצל ילדי השכונה. רבים האמינו כי הן פסלים, אחרים אמרו כי הם משמשים כמצלמות אבטחה. היו אנשים שאמרו שהן סתם נשים שרוצות להפחיד ילדים קטנים, והיו כאלה שאמרו שאלו סוטים. מה לא אמרו עליהן? אבל אף אחד לא העז להתקרב עליהם. זה נשאר בגדר אגדה, עד שיום אחד מצאו גופה מדממת שכל עצמותיה שבורות על השביל העובר בפארק, ולמרות כל החקירה שנעשתה לא נימצא שום דיאנאיי שניתן לדעת דרכו מי הוא הרוצח. ואף אחד, אף אחד, לא האמין לרון שלאיש יש כנפיים. גם בטלוויזיה, גם בצילומים, וגם כשראתה את גופתו של האיש במציאות היא ראתה זוג כנפיים שחורות ומרשימות המבצבצות מתוך גבו שקופל בצורה לא טבעית. היא בחרה להניח לנושא הזה. להדחיק אותו אל תוך נבחי מוחה ולשכוח ממנו.
מדי יום הדלדלה כמות הילדים שהלכו בפארק הזה. הורים לא הרשו לילדיהם להסתובב במקום הזה וילדים שחזרו מבית הספר הלכו בדרך עקיפה כדי לא להיפגש עם שתי הנשים.
ורק רון לא למדה את הלקח.
היא לא עמדה ללכת דרך הפארק הזה, באמת שלא. אבל הלחישות האלה... הן שיגעו אותה. היא הייתה חייבת לדעת בוודאות שהיא לא משתגעת, שכן רק היא שמעה את הלחישות הללו. אז בצעדים מהירים היא פנתה אל השביל כשהיא מהססת ושיניה נוקשות. אף אחד לא היה בפארק. גבה קפץ במתח כאשר עברה ליד האישה שקראה את הספר. בפעם הראשונה, מאז שראתה אותה, היא זזה. לא, היא לא זזה, היא נעלמה.
פשוט נעלמה. ואחריה חברתה.
למי שהיה עובר שם עכשיו נדמה היה שלא גרמה שום נזק לרון. אבל זה לא היה נכון. משהו בה נשבר מבפנים, ואז עוד אחד, ועוד אחד. עמותיה נשברו בזה אחר זה. היא צרחה מכאבים וקשלה על הרצפה, דוממת.
היא מתה.
ומי שיסתכל טוב טוב, יוכל לראות על גבה המקופל בצורה לא טבעית, זוג כנפיים שחורות. דוממות.
במשך שבועות ראתה אותם מסתכלות עליה. שתי הנשים חסרות הפנים, חסרות ההבעה. אחת קראה ספר על הספסל, והשנייה קטפה פרחים בקצה השני של הפארק. כל פעם שרון היתה חוזרת מבית הספר ועוברת בפארק הזה הן היו שם, וכל יום האישה היתה קוראת אותו דף בספר ומסתכלת לאותה נקודה בשורות הדיו השחורות. הן מעולם לא זזו- אפילו קוטפת הפרחים נשארה באותה התזוזה במשך שבועות שבידה סלסלה מלאה למחצה בורדים ובידה חרצית בודדה, שהיא מקרבת לאפה.
הנשים הללו הפכו לאגדה אצל ילדי השכונה. רבים האמינו כי הן פסלים, אחרים אמרו כי הם משמשים כמצלמות אבטחה. היו אנשים שאמרו שהן סתם נשים שרוצות להפחיד ילדים קטנים, והיו כאלה שאמרו שאלו סוטים. מה לא אמרו עליהן? אבל אף אחד לא העז להתקרב עליהם. זה נשאר בגדר אגדה, עד שיום אחד מצאו גופה מדממת שכל עצמותיה שבורות על השביל העובר בפארק, ולמרות כל החקירה שנעשתה לא נימצא שום דיאנאיי שניתן לדעת דרכו מי הוא הרוצח. ואף אחד, אף אחד, לא האמין לרון שלאיש יש כנפיים. גם בטלוויזיה, גם בצילומים, וגם כשראתה את גופתו של האיש במציאות היא ראתה זוג כנפיים שחורות ומרשימות המבצבצות מתוך גבו שקופל בצורה לא טבעית. היא בחרה להניח לנושא הזה. להדחיק אותו אל תוך נבחי מוחה ולשכוח ממנו.
מדי יום הדלדלה כמות הילדים שהלכו בפארק הזה. הורים לא הרשו לילדיהם להסתובב במקום הזה וילדים שחזרו מבית הספר הלכו בדרך עקיפה כדי לא להיפגש עם שתי הנשים.
ורק רון לא למדה את הלקח.
היא לא עמדה ללכת דרך הפארק הזה, באמת שלא. אבל הלחישות האלה... הן שיגעו אותה. היא הייתה חייבת לדעת בוודאות שהיא לא משתגעת, שכן רק היא שמעה את הלחישות הללו. אז בצעדים מהירים היא פנתה אל השביל כשהיא מהססת ושיניה נוקשות. אף אחד לא היה בפארק. גבה קפץ במתח כאשר עברה ליד האישה שקראה את הספר. בפעם הראשונה, מאז שראתה אותה, היא זזה. לא, היא לא זזה, היא נעלמה.
פשוט נעלמה. ואחריה חברתה.
למי שהיה עובר שם עכשיו נדמה היה שלא גרמה שום נזק לרון. אבל זה לא היה נכון. משהו בה נשבר מבפנים, ואז עוד אחד, ועוד אחד. עמותיה נשברו בזה אחר זה. היא צרחה מכאבים וקשלה על הרצפה, דוממת.
היא מתה.
ומי שיסתכל טוב טוב, יוכל לראות על גבה המקופל בצורה לא טבעית, זוג כנפיים שחורות. דוממות.