לעצב אין כתובת, או משכן קבוע, הוא דר ביער עבות, תחת אשוח וקולות מבוע.
בידו אוחז מקטרת, ישוב בבקתת עץ, לעוברי אורח יחווה שיח , כך שואל או יועץ.
בסבכי עצים ובין שיחים שחים, מהלך ושורק את מנגינת החיים.
ללבנה שח על איים רחוקים, לשקיעה מתייפח על זמנים שחוקים.
הלבנה נעצרת ממסלולה בשחיקה צורמת, מדוע נחפזת לנדוד עת גבתה מורמת.
מדוע תרטני חותרת בין אוגנים, הטי את האור אל נתיב שאננים.
היא מביטה בו עוד קמעה, הוא נוקף בה מבט ושובה עוד דמעה.
במרום נצנצו כוכבים , גם קסיופאה הנידה ראשה, אוויר הלילה נהם, ובנהר ניעורה אוושה.
אינכם חשים , אינכם נרגשים מן המסע, הלבנה סבה ראשה, עוד טרוניה בליבך גם שסע.
חדל מלהתרפק בעבר, הסימפוניה תמה, הדלק הוא הנפש, וכל גחמה הפוך נחמה.
סע גם אתה , אל אורחות שאננים, טול את ליבך עמך, טול שונאים שבפתנים.
כרוך אחד באחר, האר בך את החושך, טלטל בך את הגאווה, קבל נושק או נושך.
הוא גמע מן המילים, גם תהה בליבו ההלך , עת נועץ בלבנה , לטוות חיים בפלך.
היא חלפה מעיניו, נטתה בין עבים, הוא חשב על שדות, גם שורות רגבים.
שמשות וירחים נסקו שוב במעטה התכלת, ההלך שב לליבו בידיו שפע מרכולת.
סיפור שאינו תם, מנועיו אינם דוממים, כמו צבעים ומנגינות, כמו מחולות וזמנים.
ההלך הוא מרקם, הוא היש שבך רוחש, ההלך היא גם תוחלת, פזמון אינו מתכחש.
אם שבת מדרך, של אבק וטללים, הדרך הלאה, תחת גגות ובין כתלים.
העונות נשקו אחת באחרת, שביבי האוויר נגהו לא עוד רוח נשברת.
אני אחיש אומר, ההלך פישוט הדעת, כי החיים כמרקחה, כסוס ומרדעת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
