ללא שריון דהרתי על סוס מלחמה.
הקשתים מתחו את מיתרם,וידעתי שאמות.
השרירים דואבים, הגפיים מדממות, הדופק חלש .
אולי לרגע קט, אצליח להניח עלי שריון ממורק.
הכוח יחזור יש מאין, לא עוד דהירה אינסופית במרחב.
המשכתי לעבר האופק וידעתי שאמות.
ושם בערבות המזרח הבשר התחמם תחת העוקף.
אולי אנוח לטרטר.
לא עוד בשר חי, לא עוד ריח נורא.
ובין השטחים הקפואים, לטנק הרוסי הישן נגלתה לפני קתדרת הזמן.
בה מפיחים בחולים חיים מחדש.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה