"אתה שומר היערות?!"
הרמתי את עיניי ממכשיר הסמארטפון. בחורה צעירה, כמעט ילדה, ילדה – אישה, הביטה לעברי מהצד, נתמכת במסעד המושב שלי בעוד הרכבת מסתובבת לה בפיתולים של הכניסה לתל אביב.
"אה... כן."
"וואי, איזה קטע. תשמע, כבוד!"
הבטתי באנשים העומדים בצפיפות במעבר שבין הכיסאות, תוהה האם מישהו מהם מגלה עניין כלשהו בחילופי הדברים האלה. חלקם הביטו בי כשהסתכלתי עליהם, אבל לא נראה שלמישהו הזיז שסופר אנונימי שמסתתר מאחורי תואר מומצא שכזה, פגש בזה הרגע מעריצה.
"תודה..."
"האמת, דמיינתי אותך לגמרי אחרת."
"איך דמיינת אותי?" שאלתי. הסתכלתי לתוך עיניה ולפתע הרגשתי מבוכה גדולה. בכל פעם שאני מגיע עם אדם זר לשיחה אודות מראה חיצוני אני נתקף במבוכה, ועל אחת כמה וכמה עם עלמת חן שכזו.
"לא יודעת, שונה..."
"או קי..." חייכתי, ואז נזכרתי שהחיוך שלי די מכוער והפסקתי לחייך. ואז שתקנו ואיכשהו חזרנו להיות זרים. רק שמעתה והלאה, בכל פעם שאכנס לאתר "סימניה", אני אדע שלצערי יש חברה באתר שיודעת איך אני נראה ומבינה שכל העסק הזה עם 'שומר היערות' הוא סתם חארטה, ושמאחורי כל הסיפורים האלה עם הגיבורים המסוקסים עומד בחור שהוא בעצם חנון על. טוב, הייתי צריך לזכור שאסור להיכנס לדפים אישיים באינטרנט כשאתה מוקף בעשרות אנשים, במיוחד אם אתה יושב בנוחות בכיסא והם עומדים במעבר ותוקעים בך עיניים.
'הרכבת תיכנס מיד לתחנת תל אביב ההגנה'...
"טוב, זאת התחנה שלי." היא אומרת לעברי בקול וחיוך שמשדרים סוג של התנצלות.
"אה, או קי."
"אז ביי."
"ביי."
אני מרכין את ראשי חזרה לסמארטפון, מגלה שאינסטינקטיבית נמלטתי מ"סימניה" ברגע שזהותי נחשפה ואני כעת גולש על בטוח ב"וויי נט" (אמריקה התחילה להפציץ את דעא"ש, דרך אגב), כשלפתע היא מופיעה שוב לצדי. "אני רוצה לתת לך את זה." היא אומרת ורוכנת לעברי, מניחה בחיקי כרטיס ביקור קטן. שיערה הג'ינג'י הארוך והמתולתל מעט נוגע בפני ואני מריח ניחוח מושלם. "עכשיו אני אגיד לך ביי." היא מנופפת לעברי וטסה בין האספסוף לכיוון היציאה מהרכבת. אני נותר להביט בכרטיס הביקור – "דנה בלומנטל – מארגנת מסיבות".
המשך יבוא...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
