החברה רוזה יושבה אל שולחן האיפור, קורעת בפוך עיניה. המראה האכזרית אומרת לה את האמת: מתחת לכל הכחל והשרק, הריהי אשה זקנה, בלויה וקמוטה, שיפי נעוריה חלף לבלי שוב. בעיני עצמה היא כמו כוס סדוקה ושחוקה, שפיות רבים שתו ממנה ועתה יבשה מכל לחלוחית.
רוזה זוכרת ימים אחרים, ימים של שמש קלל בשמי תכלת – לבן. "את, מכוש, טוריה וקלשון התאחדו בסערה." היא היתה חלוצה צעירה, בהירת שיער, תכולת עין, שזופה וחיננית בחולצה כחולה, במכנסיים קצרים ובסנדלים. לא היתה עין גבר שנלאתה מלהתבונן בה, עת עבדה בשדות המשק, רוכנת מעל האדמה, מגלה טפחיים מעופרי הצבייה הנאים שלה. היא היתה יפה אז. הו, מה יפתה. הכל חשקו בה ושיחרו את קרבתה. מלכת הכתה, מלכת חברת הילדים וחברת הנוער, מלכת המשק.
היטב ניצלה אז את מעמדה הרם. על פיה נשק כל דבר וכל חברי המשק חלמו לנשק את הפה הזה. ברצותה, העלתה אדם במעלה הסולם החברתי וברצותה – השפילה אותו עד עפר. חבריה ומקורביה, בני ובנות המזל, התחממו לאורה, ואילו אלה שסר חינם בעיניה, הסתתרו בקרן זוית, מבוישים ומנודים, צוברים מרירות בסתר לבם.
רבים חשקו בה והיא טרפה את החיים, שותה עד תום את שיכר הנעורים. לילות לבנה לוהטים על הגורן, ימים חמים ומיוזעים בשדה ובניר, ואושר שנדמה היה כאילו יימשך לעד.
רק מעט – מעט, החל הזמן מכלה הכל, לתת ברוזה את אותותיו. המחזרים הרבים, בינהם נהגה לרחף כפרפר חינני בין הפרחים, פחתו והלכו משנה לשנה. אמנם היה בינהם אחד, מתמיד ועקשן, אשר חתר בלא ליאות אל אהבתה, וניסה לשוא, פעם אחר פעם, לכבוש את לבה. לבסוף, נואש אפילו הוא והלך עם אשה אחרת, ורוזה נאלצה להסתפק בגברים שנעשו יותר אנוכיים ופחות אביריים משנה לשנה. דברים ומעשים שפעם יכלה לכפר עליהם במבט מעפעף אחד של עיניה היפות, הפכו עם הזמן לשגיאות גסות שאין עליהן כפרה. ככל שפחת יופיה הגשמי, כן פחתה סובלנות הסביבה כלפיה. כך חלפה לה, לאט אך בהתמדה, תהילת עולמה לעולם.
מה נותר לה עתה? רק זכרונות מאובקים להתרפק עליהם וגעגועים אל עבר מפואר שלא ישוב עוד. תמונות דהויות באלבום. הווה ריקני, קר, בודד ומריר, וחברים מעטים, שמספרם הולך ופוחת כפעם בפעם.
כמו להכעיס, עולה כפורחת צרתה משכבר הימים, הגברת בינה וולף, שהיא בת גילה כמעט. היא מסתובבת לה בימים אלה בשבילי המשק, לבושה בהוד והדר, תסרוקתה עשויה והיא מאופרת, מטופחת ומחייכת. דוקא לעת בלותה, היתה לזו עדנה. מנין נמצא לה, לבינה, הכסף לשלם עבור סכין המנתח הפלאסטי ועבור טיפולי המאפרת ותסרוקות אצל הספר? זאת לא יודעת רוזה להסביר, אך נאלצת היא להודות בפני עצמה כי בינה יריבתה, חידשה את נעוריה כבמטה קסם ונעשתה אהודה ומקובלת במשק יותר מאשר רוזה.
שלא להזכיר את הפרגית החצופה, זו מקרוב באה, פייגלע וייס, שהיום היא זו המסובבת את ראשי הגברברים במשק. כן, פייגלע היא הצעקה האחרונה. דוקא ראשיתה שגתה מאוד, אך אחריתה – מי ישורנה?
רוזה נאנחת וסורקת את שיער השיבה שלה, בתנועות שגורות ומיומנות, משווה לנגד עיני רוחה את יפי מחלפותיה הזהובות והבוהקות אי אז.
מדוע היא טורחת? ממילא ערבי התרבות במשק היו עליה לטורח בשנים האחרונות. מלאי פרצופים זרים, שפה לא מובנת, מוסיקה רעשנית. מזה שנים שרק מעטים מזמינים אותה לרקוד, אם בכלל. קם במשק דור שלא ידע את תהילת עברה של רוזה ובינינו – מזה שנים רבות שלא ידע איש מבני הדור את רוזה עצמה.
ובכל זאת, משהו בתוכה כופה עליה למדוד את שמלת הנשף הישנה והדהויה. משהו מדרבן אותה להוציא מהארון את עגילי המצבטים שלה ואת שרשרת הפנינים המלאכותיות הישנה. משהו ממריץ אותה לערוך לפניה את כלי האיפור ואף לעשות את הקשה מכל – להישיר מבטה אל המראה. היא סוקרת בתכליתיות את כלי המלחמה שלה ויודעת בלבה שהיא יוצאת הערב לעוד קרב אבוד. עם נכסיה המדולדלים, המקומטים והמצומקים, היא לא תסחרר יותר מדי ראשים. היא לא תמשוך הרבה מבטים. היא כבר לא תהיה מסמר הערב. מעטים שבמעטים ישגיחו בכלל בקיומה.
אבל אותו משהו בתוכה מכריח אותה שלא לוותר. משהו האומר לה שבין לא להיות מלכת הנשף לבין לחדול מלהיות ולהיעלם כליל – המרחק גדול מאוד. היא חושבת לעצמה שעוד לא חייתה די ושעוד יש לה זכות קיום בעולם הזה. עוד מקנן בה הרצון לראות מה מחכה לה מעבר לפינה של יום המחר. מי יודע, אולי ממתין לה שם גבר בשל ומקסים, כסוף שיער, סמכותי וטוב-לב, שיבחר דוקא בה מכל הנשים? מי יודע. אם הוא יופיע במקרה, היא תהיה מוכנה ומזומנה ומחכה לו.
היא מתקנת את התסרוקת ואת האיפור, תיקונים קלים אחרונים, מחליקה בידה את קפלי שמלתה ומביטה בשעון הקוקיה שעל הקיר. הגיעה העת. היא נושמת נשימה עמוקה וקמה לצאת. בלכתה בצעד מאושש מחדרה אל בית התרבות, היא מצטטת לעצמה מהזיכרון, משפט מסרט יפה שראתה פעם - “בסדר, מר דה – מיל, אני מוכנה לתצלום התקריב שלי.”
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
