הכעס תמיד שם. גם אם את מדחיקה אותו, ועוצמת את העיניים שלך, ואז פוקחת אותן והחיוך שלך מאיר את הכל. את כל כך טובה בזה. אלוהים, את כל כך טובה. את נראית מאושרת כל כך. הכאב נעלם. העיניים שלך בורקות. בתוכך, אני יודעת, הכעס אוכל אותך. את מעדיפה לא להרגיש. מעדיפה להבטיח לעצמך שהכאב יעלם. את כל כך רוצה את האדישות הזאת. ואת כל כך אמיצה וכל כך פחדנית בו זמנית, אבל לעולם לא יודעת במה לבחור.
פעם היית בועטת. אני זוכרת. היית בועטת בדלת שלך, וצורחת עד שהקול שלך נעשה חלש ורועד. את וויתרת, אני יודעת. את מעדיפה לחשוב שהתחושה נעלמה לה, שאת אדישה, שאין שום דבר שקושר אותך לעולם הזה, אבל הכעס חונק, ואת לא מוצאת דרך.
לתת אגרופים לכרית לא עוזר. בדקתי. נראה שהיעדר הקול מפריע. הקול תמיד יעזור, את יודעת; את נהנית מקול הכאב. השתתפות אילמת לא עובדת במקרה שלך. את כל כך אלימה, את יודעת; כל כך שתלטנית, והכל כדי לפצות. מלחמה תמיד באה כדי להסתיר חולשה. את נלחמת כדי להאשים אחרים בתכונותיך שלך. ואז הכל נקטע. הכל נעצר. כי הכל תמיד מונע בכוח. את מפסיקה, ואת שוכחת הכל. את כותבת, כדי לגמור, ויודעת; שום דבר לא משתנה.
שום דבר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
