אני לא מרחמת! אני פשוט חייבת להגיב.
זה... אוקיי, כן, זה כואב כששומעים מקרים כאלו, אבל זה כבר לא חדש וכמה שזה עצוב.
את יודעת, זה קורה לי לפעמים, שאני נהיית אדישה כמו שכתבת. שכבר לא מרגישים כלום, הכל כבר קרה אלפי פעמים אז קשה למצוא את הרגש. זה כמו חומות שנבנות מסביבך, ועכשיו הן קבועות ולא נותנות לך להרגיש כלום. ואז, אחרי כמה זמן, אתה מגיע למסקנה שהאדישות שלך פשוט נוראה, ואתה צריך לשנות אותה, אבל זה לא מצליח כי אתה פשוט לא זוכר איך ההרגשה הזאת שהייתה פעם בתוכך ועכשיו היא איננה. ואתה אומר לעצמך שאתה אדם רע- איך אתה לא מרגיש?? ואז יש רגשות אשמה כשאתה רואה שאנשים אחרים מרגישים כ"כ וזה כואב להם, ולך-כלום. ואז אתה מרגיש ריק. כ"כ ריק שיש צורך לצעוק ולמלא את כל הריק הזה במשהו, כי זה כבר מכאיב שריק כ"כ, זאת הרגשה מוזרה, כמו שמרגישים במדבר- מרוב שהמדבר נראה ריק אתה מרגיש צורך למלא אותו בהכל, וזה צורך מפחיד. פתאום אתה מגלה שאין לך במה למלא את הריק. אז אתה רואה איזה סרט, או סדרה, או הולך למחשב ועושה משהו, לא משנה מה. העיקר שלא תרגיש את זה שוב. ואז עוד חומה נבנית.
כן. אני מכירה את ההרגשה הזאת. זה קורה לי לאחרונה הרבה. זה מעצבן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
